אלפיים שנה באו וחלפו, אבל השאלה בעינה עומדת: האם ישוע מנצרת הוא המשיח היהודי, מושיע העולם? אם כן, מוטב שנלך בעקבותיו כי אין לנו דרך אחרת. אם הוא אינו המשיח היהודי, כדאי שנחשוף אותו, שכן רק האמת תשחרר אותנו.

העולם אמנם מלא בדתות, אבל המחלוקת סביב משיחיותו של ישוע היא יוצאת דופן, מכיוון שגם אלה שמקבלים אותו וגם אלה שדוחים אותו מתבססים על אותו הספר. יהודים שהולכים בעקבות ישוע אומרים: “אין ספק שהוא המשיח. הוא הגשים את כל נבואות התנ”ך”. יהודים שאינם מאמינים בו אומרים: “אין סיכוי שהוא המשיח. הוא לא הגשים אף נבואה אחת בתנ”ך”.

מי צודק?

ספר אחד ויחיד – כתבי הקודש של היהודים – הוא המקור לשתי אמונות. האחת אומרת: “אנחנו מעדיפים למות מאשר להודות בשם ישוע”. השנייה אומרת: “אנחנו מעדיפים למות מאשר להתכחש לשם ישוע”. האחת אומרת: “יש שני משיחים שכל אחד מהם יבוא רק פעם אחת”,  ואילו השנייה אומרת: “יש משיח אחד שיבוא פעמיים”.

איך אפשר לדעת מה באמת נכון, מהי האמת?

פשוט. רק אחת מהאמונות האלה עולה בקנה אחד עם כתבי הקודש. השנייה בחרה בדרך משלה. רק אחת מהן המשיכה באמת בגבורת אלוהים. השנייה הלכה אחרי מסורות של בני אדם. אם נקשיב היטב לקולו של אלוהים, הרי שדברו יהיה נר לרגלנו ואור לנתיבתנו. דברו הוא אמת. הוא איננו יכול לאכזב.

לאחרונה שוחחתי על משיחיותו של ישוע עם רב חרדי משכיל. הוא לא רצה לשמוע את דעותיי (ואני לא יכול לבוא אליו בטענות!). לא היה אכפת לו מה רציתי לומר לו, הוא רק רצה לחזור למקורות. “בוא נחזור לתלמוד. שם נמצא את האמת”.

אני חושב שהתשובה שלי הפתיעה אותו. “למה לחזור לתלמוד, כשאפשר לחזור את כל הדרך עד לברית החדשה?”. הפעם גם אני הופתעתי. הוא לא התווכח.

רבים מהיהודים שומעים היום שהיהדות לבדה היא הדת האמתית של התנ”ך, ושה”נצרות” נולדה מאוחר בהרבה יותר והיא בעיקרה דת של גויים. אבל אמירות מאין אלה, נחרצות ככל שיהיו, פשוט אינן נכונות.

העובדות הן כאלה: היהדות המסורתית כפי שהיא מוכרת לנו היום בהחלט איננה דת משה והנביאים. זוהי דתם של הרבנים שחיו ולימדו למעלה מ-1,500 שנה מאוחר יותר מדת משה. זוהי איננה דת של בית מקדש וקרבנות בהתאם למצוות התורה, אלא דת נעדרת בית מקדש ונעדרת קרבן, למרות התורה. אולי תופתע מאוד לגלות שחלק מהחיבורים והספרים היהודיים הקדושים ביותר לא היו כלל קיימים לפני סוף ימי הביניים. קריסטופר קולומבוס כבר גילה את אמריקה עוד לפני שההלכה המשמשת כיום את הדתיים החרדים בכלל נחתמה!

העובדות על יהדות משיחית, כלומר, על יהודים שמאמינים שישוע הוא המשיח, הן כאלה: הסמכות היחידה לאמונה ולמנהגים היא כתבי הקודש – התנ”ך והברית החדשה. הברית החדשה איננה ספר של גויים שכן כל מחבריה פרט לאחד היו יהודים, וכולם חיו בתקופה שלפני חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. למסורות ולמנהגים הרבים האחרים שהוסיפה הכנסייה מאות שנים לאחר מכן, אין שום קשר לכתבי הקודש, ולכן אין להם שום קשר ליהדות המשיחית. אף על פי שיש הטוענים שהם כן מבוססים על כתבי הקודש, ההפך הוא הנכון, אין להם

כל בסיס בכתבי הקודש.

מחברי הברית החדשה היו יהודים שהבינו שהמשיח בא כדי לכפר על חטאי עמו. הם ביססו את אמונתם על כתבי הקודש העבריים, ועליהם בלבד. הם ידעו שישוע הוא המשיח היהודי מכיוון שהוא הגשים את נבואות התנ”ך. אלמלא הגשים את נבואות התנ”ך הם לא היו הולכים בעקבותיו. הם הכירו אותו מכיוון שהוא התאים להפליא לתיאורים על המשיח.

אם כן, מדוע לא הכירו בישוע המשיח שאר המנהיגים באותה תקופה? גם כאן התשובה היא פשוטה: הם לא חיפשו אותו. הם חיפשו משיח אחר. המשיח של הרבנים איננו המשיח של התנ”ך. הם החמיצו את אותו אחד שערגו לו יותר מכול, שכן המשיח בא להושיע אותם מחטאיהם.

בשנת 30 לספירה, כשהתקרב ישוע אל ירושלים וראה את העיר, הוא בכה עליה ואמר: “לו ידעת היום גם את את אשר אלי שלום! אלא שעתה נסתר הוא מעיניך… עקב אשר לא ידעת את מועד פקודתך” (לוקס י”ט 44-42). ארבעים שנה לאחר מכן נחרבה ירושלים ורבבות מתושביה נהרגו.

“רגע, חכה!”, תגידו. “הרבנים האלה למדו תורה יומם וליל, ואלה האנשים שעומדים מאחורי התפילות, העקרונות והמסורות היפים ביותר שנכתבו אי פעם! אם כן, איך ייתכן שהיהודים האדוקים והקנאים ביותר שחיו אי פעם החמיצו את המשיח?”. כעת נעבור לעסוק בשאלה הזאת.

תמורה, תחליף

העובדה שאלוהים סיפק תחליף שייקח את עונשנו במקומנו, מעידה על אהבתו הקדושה של אלוהים כלפינו.

זהו המפתח הפותח את הדלת לגאולה שלנו, וזוהי גם אבן הנגף. רק הרעיון שעומד מאחורי התחליף, העובדה שישוע מת במקומנו, יכול להסביר כיצד עמו של ישוע החמיץ אותו, ורק הוא יכול לפקוח את עיניהם שוב – אחרת, מותו של ישוע היה לשווא.

בתלמוד ניתן לראות איך התלבטו הרבנים ושאלו איך אפשר להיצדק בעיני אלוהים. יש שהבינו שללא שפיכת דם אין סליחת חטאים, אבל הם חלקו על כל היתר. חלקם אמרו שאין ספק שדי ביום הכיפורים כדי לכפר על כל החטאים. אחרים אמרו שחייבת להיות גם חזרה בתשובה. חלק טענו שרק יום הכיפורים, חזרה בתשובה ובנוסף גם סבל הם שיביאו כפרה, בעוד אחרים אמרו שהתקווה היחידה לסליחה היא יום הכיפורים ומוות.

ובכל זאת, הם החמיצו את עיקרו של יום הכיפורים, והם החמיצו את העיקרון של הדם. הם לא הבינו את הלקח שניצב לנגד עיניהם.

מדי יום ביומו העלו הצדוקים קרבנות בבית המקדש. אלפי בעלי חיים נשחטו וליטרים רבים של דם נשפכו על המזבח. הם הקריבו לאלוהים הקדוש טלאים ועזים ואיילים ועגלים, אבל העם לא הבין.

הפרושים למדו את התורה יומם וליל. הם הוסיפו כללים חדשים למצוות הקיימות ופיתחו מערכת טהרה ופולחן, כאלה שהעולם לא ידע מעודו. הם לימדו שאלוהים אוהב לימוד התורה יותר מאשר את הקרבנות עצמם, אבל הם לא הבינו את לב העניין. הם לא הבינו את המשמעות הבסיסית של כל הדברים.

אלוהים לא רצה לעצמו דם עגלים ולא חֵלֶב (שומן) כבשים. הוא לא רצה אנשים שמפגינים קדושה כלפי חוץ, או קוד התנהגות חדש שיעזור להם לשמור על טהרה. לא. הוא רצה תחליף, שה צדיק שיישא על עצמו את חטאי עמו. הוא רצה קרבן ללא מום ודופי שיטהר את עמו מבפנים.

הקרבנות הועלו על המזבח שוב ושוב, ברבבותיהם וברבבות רבבותיהם. הם היו רבים מכדי לספור אותם ודמם התמים נשפך כאשר מתוכו זועק שוב המסר של אלוהים: “שה צדיק, תחליף”, “שה צדיק, תחליף”.

היהודים בימיו של ישוע חיפשו מושיע. חלקם קיוו למצביא עצום ואחרים קיוו שיבוא גואל מהשמים. חלק חיפשו כוהן קדוש ואחרים מורה צדקה, אבל איש לא חיפש משיח צלוב, ואיש לא חיפש את שה האלוהים. הם שכחו שעבד ה’ הצדיק היה בעצמו “אשם” – קרבן על חטא (ישעיהו נ”ג 10), והם שכחו את מה שאמר אברהם אבינו: “אלוהים יראה לו השה לעולה” (בראשית כ”ב 8).

כן, היו רבנים שטענו שכל קרבן התקבל על בסיס עקדת יצחק. הם טענו שבליל הפסח, כשאלוהים ראה את הדם (שמות י”ב), הוא ראה את קרבנו של יצחק ולא את דם השה.

אבל יצחק לא הוקרב, ודמו לא נשפך מעולם, והיה זה אלוהים עצמו שסיפק את האיל שהציל את חייו של יצחק, בנו של אברהם.

היה זה המשיח שסבל ומת, ובחבורתו נרפא לנו (ישעיהו נ”ג 5). הוא זה שהובל לטבח כשה, והוא שנשא את חטאינו (ישעיהו נ”ג 7, 12; ויקרא ט”ז 22).

נכון, היו מורים יהודיים שהאמינו שסבלם של צדיקים יכול להביא כפרה לעולם, אבל כשהצדיק האמתי סבל ומת, הם אמרו שהוא סבל לשווא.

הרבנים שלנו אומרים שכשהמשיח יבוא, הוא יכונן שלום עלי אדמות. כשיבוא המושיע האמתי, הוא ירחיק אותנו מהחטא. אבל משיח שמרחיק אותנו מחטא בלי להוציא את החטא מאתנו איננו מושיע בכלל ומשיח שמכונן שלום עלי אדמות בלי לכונן שלום קודם כול בלבנו איננו משיח בכלל.

המשיח היה צריך למות. המשיח היה צריך לקחת את מקומנו, לשמש תחליף. לא הייתה כל דרך אחרת. לא היה שום תחליף אחר. איש לא יכול לשלם את המחיר. דבר איננו יכול לרפא את פצעינו, מכיוון שהחטא היה ראוי למוות.

ישוע שילם את המחיר. מותו הוא שהביא לנו חיים. רק הוא משמש כתחליף בעבור האנושות החוטאת, והוא לבדו מציע לנו גאולה.

שורשיה של היהדות המסורתית בימינו נעוצים בדת הפרושים – קבוצת מיעוט מקרב העם היהודי שנוצרה לפני למעלה מאלפים שנה. הגברים סירבו לאכול ללא נטילת ידיים והיו ידועים בשל תשומת לבם לפרטים הקטנים. אלה האנשים שאפילו עישרו יבולים משמעותיים וחקרו כל תו ויוד של תורת ה’.

אבל רבים מהם החמיצו את ישוע בבואו. מרוב עצים הם לא ראו את היער.

לא קיום הפולחן הוא שמטהר את האדם, ולא תשומת לב למערכת החיצונית של מצוות היא שמקרבת אותנו לאלוהים. לב לבה של התורה הוא לאהוב את אלוהים בכל לבנו, ואת רענו כמונו, אבל הקנאים האלה החמיצו את האמת הזו, מכיוון שבהתאוותם לאמת התורה הם לא הכירו את רוחו של מי שנתן אותה.

ובדרך שהלכו בה הפרושים, בה הולך גם העם היהודי.

היהדות המסורתית כפי שהיא ידועה לנו בימינו היא הדת של אלה שדחו את ישוע. זוהי החלטה נחושה להתנגד לאמונה בו. זוהי מערכת שעוצבה מחדש כדי לשלול את טענותיו האמתיות של המשיח ולהתנגד להן. לכן, הייתה דמותו של ישוע, אבן נגף, מכשול ליהודים המסורתיים לאורך הדורות. לא כך היה בהתחלה.

המורים היהודיים שקדמו לישוע שמו דגש על הנסים והאמינו בכוח פעולתו של אלוהים מהשמים, אבל כשתלמידיו של ישוע חוללו נסי ריפוי, אמרו אותם מורים: “אנחנו איננו מתבססים על נסים!”.

יהודים רבים בימיו של ישוע חיפשו מושיע שיבוא בענני השמים, אבל כשישוע בא ואמר שהוא ישוב בענני השמים, הם אמרו: “לא נכון! המשיח שלנו יהיה מורה תורה, רב כמונו!”.

היו להם התפילות, המצוות, מסורת הברית – אז כיצד אבותינו החמיצו את העיקר? התשובה, שוב, פשוטה. הם באמת קינאו לאלוהים, אבל קנאה שאין עמה דעת (רומים י’ 2). הם לא השיגו את מבוקשם, מכיוון שחסד אלוהים היה להם למכשול.

המשיח בא כדי לרפא אותם, אבל התשובה שלהם הייתה: “אנחנו לא חולים!”.

אבל לא כל אבותינו החמיצו את העיקר. מחבר כמעט מחצית הברית החדשה היה פרוש בעצמו, משבט בנימין. בספר מעשי השליחים כתוב ש”רבבות יהודים נהיו מאמינים וכולם קנאים לתורה!” (מעשי השליחים כ”א 20). למעשה, “גם המון רב מן הכוהנים נשמעו לאמונה” (מעשי השליחים ו’ 7), וגם היום יש בארצנו וברחבי העולם רבבות יהודים שמאמינים שישוע הוא המשיח ומודים שהוא האדון.

זוהי, אם כן, היהדות האמתית, היהדות שהיא משיחית באמת. וזוהי האמונה שתשיב את העולם לאלוהים, האמונה שתגרום לעמי העולם להאמין. ישוע הוא זה שיכונן צדק עלי אדמות, “ולתורתו איים יקוו” (ישעיהו מ”ב 4).

התלמוד מלמד שאלוהים לא קיבל את קרבן יום הכיפורים במשך ארבעים השנים שקדמו לחורבן בית המקדש (בבלי יומא לט). במהלך חייו של דור שלם אמר אלוהים בכל שנה “לא”.

אלוהים כבר סיפק קרבן אחד לכול, את הכפרה הסופית על חטאי המין האנושי. אלוהים כבר סיפק את השה, וישוע הקריב את חייו ארבעים שנה לפני חורבן הבית. מאותו יום ועד עצם היום הזה, אלוהים אומר “לא” לעמו. “לא עוד הקרבנות שלכם, לא עוד התפילות שלכם, לא עוד המעשים שלכם. אני כבר הוריתי על הדרך”.

אבל לכל מי שאוזניים להם לשמוע, אלוהים אומר: “כן, בואו! כן, בואו ותכירו אותי! כן, אטהר אתכם מכל חטאיכם! האמינו במי שאני שלחתי. המשיח ישוע בא”. מנהיגים רוחניים הטוענים שאיננו יכולים להכיר את אלוהים טועים. הם בעצם אומרים: “אני לא מכיר אותו… ולכן, איך תוכל אתה להכיר אותו? למדתי במשך שנים רבות ואני עדיין לומד. אז איך תוכל אתה להיות בטוח?”. שוב, התשובה שלנו פשוטה וברורה. ישוע המשיח אמר לנו מיהו אלוהים. הוא גילה לנו את האב, ודמו קנה אותנו חזרה לאלוהים.

המסורת לא תושיע אותנו.

דעות לא יוציאו אותנו לחופשי.

המשיח הוציא את נפשנו מן הבור.

עמו היהודי מוזמן לבוא!

מיהו ישוע? רב? נביא? מרפא? גואל? מושיע? משיח? בן אלוהים? ישוע.

מתעה? כופר? קוסם? מורד? בוגד? שקרן? מקולל אלוהים? ישוע.

מיהו? ישוע.

מאת ד”ר מיכאל בראון