פרק 1

“תלמד לחיות עם השיתוק”
מאת דוד יניב

---

נולדתי בתל אביב בשנת 1936, להורים שומרי מסורת שעלו לארץ מגרמניה. הם צמו ביום כיפור וחגגו את שאר החגים, אבל לא היו דתיים.

בתום מלחמת העולם השנייה נודע לאבי שאחיו, שתיים מאחיותיו, ובני משפחותיהם, נספו בשואה. הוא לקח את כל ספרי התנ”ך שהיו בבית ואת כל החפצים שהיה להם קשר – ולו גם את הקלוש ביותר – לדת, והשליך אותם לפח. “איפה אלוהים?” הוא שאל. “למה הוא הרשה לדברים האלה לקרות?”

מאז גדלתי בבית אתיאיסטי לחלוטין. אבא אפילו לא רצה לחגוג לי את בר המצווה, אבל בסופו של דבר הרשה לנו לערוך את הטקס, אם כי הוא עצמו לא הגיע לשם. הוא לא היה מוכן לדרוך בבית הכנסת.

ב-1960 נשאתי לאישה את שילה, נערה דרום אפריקנית שהגיעה לארץ כתיירת עם אמה. עבדתי אז כמדריך טיולים ונהג אוטובוס. אמא של שילה נרשמה לשני טיולים שארגנתי, ובאחד מהם אמרה לי: “התינוקת שלי מחכה לי בחיפה. אני רוצה שתפגוש אותה”. חשבתי שקצת מוזר שלאישה כל כך מבוגרת יש תינוקת, אבל כשהגענו לחיפה וראיתי את ה”תינוקת” שלה, הבנתי שבעצם מדובר בשידוך.

בירח הדבש שלנו נסענו לדרום אפריקה כדי להכיר את המשפחה של שילה ו…נשארנו שם למעלה מ-12 שנה. למדתי הנדסת קירור ומיזוג. במשך זמן מה שגשגו עסקיי בדרום אפריקה, עד שלקחתי על עצמי פרויקט ענק – למזג בניין גדול. התקציבאי ששכרתי לצורך חישובי עלויות טעה בחישוביו, ואני פשטתי את הרגל. עורך הדין שלי אמר שאין טעם לתבוע את התקציבאי משום שהוא לא ביטח את עצמו. וכך, על אף שפשטתי את הרגל, נאלצתי לסיים את העבודה, כי חתמתי על חוזה.

טעות ששיתקה אותי

החלטתי לחזור לארץ. העלייה לא הייתה קלה לשילה, אבל היא ידעה שזהו הצעד הטוב ביותר עבורנו ועבור שני בנינו, שהיו אז בני 8 ו-11. הייתי היחיד במשפחתי הקטנה שדיבר עברית. שכרנו בית במושב, ותכננו להישאר שם תקופה קצרה, עד ששילה והילדים ילמדו עברית ואני אמצא עבודה בתחום שלי. אבל כשהגיעה השעה לעבור לעיר הגדולה, הבנתי שהם אינם מרגישים כמוני. הם התאהבו בחיי המושב.

האמת היא שלא קל לעזוב מושב. אמנם אי אפשר לחסוך שם כסף משום שהתקציב החודשי של כל חבר הוא זעום – מספיק לקניית מצרכים. אבל חיים במושב פירושם פטוֹר מדאגות. כל צרכינו באו על סיפורם. בשנה הראשונה עבדנו בכל מלאכה שהטילו עלינו במושב, משום שרצינו להכיר את שאר החברים. לקראת סוף אותה שנה נשלחתי לחלוב את הפרות. נהניתי מהעבודה ברפת, כי היה בה אתגר חדש עבורי, בעיקר משום שידעתי שמדובר במשהו זמני.

באחד הימים החלקתי בזמן החליבה על הרצפה הרטובה והשתטחתי על הגב. הכאב היה נורא. הבהילו אותי לבית החולים, ושם פתחו בסדרת בדיקות. טכנאי הרנטגן לא מצאו נזק משמעותי בצילומים שעשו לי, וסברו שפשוט קיבלתי מכה רצינית.

“לך הביתה, תנוח, קח כמה כדורי הרגעה ובעוד שבועיים הכול יעבור”.

אבל המצב לא השתפר. הכאב הלך והתגבר ואני נסעתי שוב לבית החולים. שוב ערכו לי צילומי רנטגן, ושוב שלחו אותי הביתה בטענה שלא נגרם כל נזק. נחתי במיטה שבועיים נוספים, עד שהכאב הפך לבלתי אפשרי. עד אז לא ידעתי שיש כאלה עצמות של כאב.

כדורי ההרגעה עזרו לי, אבל מהר מאוד חלפה השפעתם. בהדרגה העליתי את המינון, ובשלב מסוים לקחתי 50 כדורים ביום.

כך זה נמשך שלוש שנים. בכל בוקר היו הרגליים שלי רדומות. ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל ידעתי שאין טעם לחזור לאותו בית חולים.

דרך חברים שהכירו מישהו שהכיר מישהו אחר הצלחתי לבסוף להתקבל לבדיקות בבית חולים בתל אביב. הרופאים שם ערכו לי צילומים מקיפים יותר. כשהגיעו התוצאות, ניגש אליי מנהל המחלקה הנוירולוגית ואמר: “שתי חוליות שלך זזו ממקומן. אחת מהן נמחצה לגמרי ובשנייה חסרה חתיכה קטנה”.

הוא נדהם כששמע שסבלתי כל כך הרבה זמן בלי טיפול נאות. “חייבים לנתח”, פסק.

“מה הסיכונים שכרוכים בניתוח כזה?”, שאלתי בחשש.

“שום דבר רציני”, ענה הרופא. “תוך עשרה ימים תחזור הביתה כמו חדש”.

זה נשמע נהדר, ולכן אמרתי: “לעבודה”.

למחרת הניתוח התעוררתי מההרדמה. לא הייתה לי כל תחושה מהמותניים ומטה. קראתי לרופא של משמרת הלילה. “אני לא יכול לומר לך דבר”, הוא הסביר. “חכה עד שהרופאים שניתחו אותך יגיעו מחר לעבודה”.

למחרת בבוקר ניגש אליי הרופא שניתח אותי ואמר: “דוד אני נורא מצטער. יש לי חדשות רעות”.

“על מה אתה מדבר?”, שאלתי.

“קרתה טעות”, הוא הסביר. “אתה תישאר משותק כל חייך”.

מסתבר שהרופא חתך עמוק מדיי עם האזמל שלו ופגע בעצבים שמפעילים את שרירי הרגליים. איבדתי כליל את התחושה ברגל אחת, ונותרתי עם תחושה חלקית ברגל השנייה.

הייתי המום בהתחלה. אחר כך שקעתי ברחמים עצמיים. מה אעשה עכשיו? לפני הניתוח סבלתי מכאבים איומים אבל לפחות יכולתי ללכת. אילו רק יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור. אני מעדיף לחיות עם הכאב. אבל כמובן שלא יכולתי לשנות דבר.

אדם שבור

האבחנה של הרופאים לגבי העתיד שציפה לי הסתכמה במשפט אחד קר: “תלמד לחיות עם השיתוק”. זה היה כל כך קשה. שנאתי את כולם. האשמתי את כל העולם, והכי גרוע, שנאתי את עצמי. לא הייתי מסוגל לקבל את מה שקרה.

מבית החולים נשלחתי לבית לווינשטיין לצורך שיקום. האמת היא ששם השתפרה הרגשתי, כי כל הסובבים היו במצב הרבה יותר קשה משלי. הצוות הכין עבורי חישוקים שחוברו לנעליים מיוחדות. בעזרת החישוקים והקביים יכולתי להסתובב בלי כיסא גלגלים, אם כי זה לא היה פשוט.

שלושה חודשים וחצי מאוחר יותר חזרתי למושב, ומצאתי שהבית שלי השתנה כליל. חברים התקינו עבורי סוללה קטנה כדי שאוכל להיכנס לבית עם כיסא הגלגלים. בשירותים הם התקינו ידיות, וכן באמבטיה ובמקומות נוספים בבית, כדי שאוכל להרים את עצמי. הייתי אסיר תודה.

אבל האנשים הבריאים והפעילים שרחשו סביבי רק חידדו את הנכות שלי. שוב שקעתי ברחמים עצמיים, ובשלב מסוים נזקקתי לטיפול פסיכיאטרי. מעולם לא העליתי על דעתי שאזדקק לטיפול כזה. תמיד הייתי כל כך חזק, אבל הסיפור הזה הפך אותי לאדם שבור.

מהר מאוד נואש ממני הפסיכיאטר, כי לא הפסקתי לרחם על עצמי. הייתי כל כך אומלל. לא הייתי מסוגל לסלוח למנתח. בעצם לא הייתי מסוגל לסלוח לאיש.

המצב הזה הקשה מאוד על אשתי, וכבר התחלתי לחשוש שתעזוב אותי. אבל היא לא עשתה זאת. להפך, שילה כל הזמן ניסתה לחזק אותי, לומר שאינני צריך לדאוג ושהיא תישאר אתי בטוב וברע. אבל ניסיונות העידוד שלה רק הדאיגו אותי עוד יותר.

המושב הטיל עליי עבודה משרדית, וכל מי שעבד שם לצדי היה חביב במיוחד. אבל הנחמדות שלהם רק הֵרעָה את ההרגשה שלי. הייתי בטוח שהם מתנהגים כך רק משום שהם מרחמים עליי. בתוך כל חגיגת הרחמים העצמיים הזו המשכתי לקוות שיום יבוא ואלך על רגליי.

באחד הימים קראתי כתבה על מישהו שנהג להניח את ידיו על חולים ולהעביר לגופם זרמים חשמליים ששיפרו את מצבם. המושב הציע לשלם עבור טיפול כזה. ואני נסעתי אל האיש. כלום לא קרה.

בסופו של דבר, אחרי שבע שנים של ניסיונות להיעזר בכל מיני אנשים ושיטות, הרמתי ידיים. רק אז קיבלתי את עצתם של המומחים, הפרופסורים והנוירולוגים: “תלמד לחיות עם זה. אתה תישאר משותק כל חייך. מצבך לא ישתנה לעולם”. אשתי ויתרה זמן רב לפניי. “בשביל מה לך כל ההתרוצצויות האלה?” שאלה. “תתרגל לרעיון. אתה תישאר משותק כל חייך. אני התרגלתי לכך, למה אתה לא מסוגל?”

בשלב מסוים התרגלתי לרעיון. המשכתי לרחם על עצמי, אבל קיבלתי את העובדה שאני משותק. הבנתי שאיש לא יוכל לעזור לי, והחלטתי לנהל חיים נורמלים ככל האפשר.

מדוע שלא תתפלל אתי?

באחד הימים נשארתי בבית. חליתי בשפעת והייתי מאוד משועמם. בשעה שתיים בצהריים הדלקתי את הטלוויזיה. באותה תקופה היה לטלוויזיה הישראלית ערוץ אחד בלבד, ששידר רק בשעות הערב. מחוסר בררה צפיתי בתכנית ששודרה מלבנון, בערוץ הטלוויזיה של המזרח התיכון. “מועדון 700”, כך קוראים לתכנית. השם עורר את סקרנותי. חשבתי שמדובר במופע בידור. אבל מהר מאוד הבנתי שמדובר בתכנית לא יהודית. אלא שהשעמום גבר עליי, וגם הסקרנות, ולכן המשכתי לצפות. הרגשתי שאני עושה מעשה אסור ומיהרתי לנעול את הדלת. לא רציתי שאשתי או ילדיי יתפסו אותי על חם כשאני צופה בתכנית כזו. התכנית עוררה בי עניין משום שהיו בה סיפורים על אנשים שנרפאו מכל מיני מחלות.

באותו יום, כשצפיתי בה לראשונה, התראיינה אישה שנרפאה מסרטן. היא הראתה צילום רנטגן עם גידול בגודל של תפוז, וצילום שנעשה שלושה ימים מאוחר יותר ובו לא היה כל זכר לגידול. הייתי בטוח שהצילומים זויפו ושעורכי התכנית שילמו לשחקנים תמורת הופעתם. חלק מהסיפורים היו פשוט מגוחכים. ובכל זאת מצאתי את עצמי מול הטלוויזיה בכל יום בשתיים בצהריים – מאחורי דלת נעולה.

כעבור חודש סיפרתי על כך לאשתי.

“שילה”, אמרתי, “יש תכנית טלוויזיה שמראיינים בה אנשים שנרפאו מכל מיני מחלות לאחר שהאמינו בישו”. הייתי בטוח שהיא תתרגז על כך, אבל היא אמרה: “אם הסיפורים האלה משפרים את הרגשתך, תמשיך לצפות”. היא אפילו הציעה שאקליט את התכנית כדי שנוכל לצפות בה יחד בלילה.

בשלב מסוים בתכנית נהג בן קינשלאו, אחד המנחים, לומר לצופים: “תתפללו אתי”. בשלב זה בדרך כלל כיביתי את הטלוויזיה. לא רציתי לשמוע אנשים מתפללים לישו. הייתה לי תחושה שזה פשוט לא בסדר.

כמה חודשים מאוחר יותר, כשצפיתי בתכנית לבדי, נדמה היה לי שאצבעו של בן יוצאת מהטלוויזיה ופונה לעברי. “אתה!” הוא אמר, “מדוע שלא תתפלל אתי?” הייתי בטוח שהוא מדבר ישירות אליי. נבהלתי. לפתע מצאתי את עצמי מתוודה על חטאי ומבקש מאלוהים לבוא ולשכון בלבי. התפללתי לאותו “ישו”, שעד אז היה עבורי שם מלוכלך, ותו לא.

כשסיימתי להתפלל, לא האמנתי שזה מה שעשיתי. מה יקרה עכשיו?, שאלתי את עצמי.

סיפרתי על כך לשילה ברגע שנכנסה הביתה. גם הפעם הייתה התגובה שלה חיובית יותר מזו שציפיתי לה.

“אם אתה מרגיש טוב עם זה, תמשיך. אבל עשה לי טובה, אל תספר על כך לאיש. תשאיר את זה בינינו”.

הייתי בטוח שאני היהודי היחיד בעולם שאי פעם אמר את התפילה הזו. “אני חייב לקנות לעצמי תנ”ך עם ברית חדשה”, חשבתי, ובהזדמנות הראשונה נסעתי לנצרת וקניתי את הספר.

מהר מאוד הבנתי שהאוצר שקיים בספר זה עולה על כמה שדמיינתי לעצמי. גיליתי שנבואות התנ”ך התגשמו בברית החדשה, והתחלתי לתהות מדוע אין עוד יהודים שמאמינים בישוע.

אתה תירפא!

ביום ראשון, בשעה שמונה בבוקר, נסעתי לקהילה הבפטיסטית באזור מגוריי. הגעתי מוקדם, כשהדלתות עדיין היו סגורות. מסביב נשמעו פעמוני כנסיות.

עמדתי לעזוב כשלפתע צעד לעברי גבר ערבי והציג את עצמו כרועה הקהילה. בהתחלה הוא פנה אליי בערבית ואחר כך עבר לאנגלית, משום שלא הבין עברית. הוא נדהם כששמע את הסיפור שלי. “במשך שנים ניסינו לספר ליהודים על ישוע ולגרום להם להאמין בו, והנה אתה בא לכאן בעצמך”, אמר האיש. “זוהי הפעם הראשונה בחיי שדבר כזה קורה לי”. האיש הזמין אותי להצטרף לאספה. חשבתי שארגיש זר כיהודי בקהילה ערבית, אבל זה לא היה כך. באותו יום חוויתי לראשונה את אהבתו של ישוע.

בסוף האספה הזמין רועה הקהילה אל קדמת האולם את כל מי שרצה לפתוח את לבו בפני ישוע. עשיתי זאת, ומצאתי את עצמי חוזר על אותה תפילה שהתפללתי מדי יום ביומו במשך ארבעה חודשים וחצי מול מסך הטלוויזיה שלי, אלא שהפעם התפללתי מול קהל שלם של עדים.

זה כבר היה יותר מדיי בשביל שילה. התפילות האישיות שלי מול תכנית טלוויזיה לבנונית היו עניין אחד, אבל לעמוד בפני קהל שלם ולהתוודות בפניו על האמונה שלי בישוע – זה כבר היה עניין אחר לגמרי. היא כעסה שעשיתי את זה בלי להתייעץ אתה, אבל תוך מספר שבועות היא הבינה שאני נחוש בהחלטתי, והסכימה להתלוות אליי לפגישה של מאמינים יהודים.

זמן קצר אחר כך פתחה גם שילה את לבה וביקשה מישוע לבוא אל חייה.

באחד הימים, כחמישה חודשים מאוחר יותר, צפיתי שוב ב”מועדון 700″. המנחה, דאנוּטה סוֹדֵרמן, אמרה לפתע: “יש מישהו (היא לא אמרה היכן הוא נמצא) שבמשך שנים סובל משיתוק בחלק גופו התחתון (ואכן זה היה מצבי במשך שבע שנים וחצי). הוא ירגיש תחושת חמימות שתזרום בגופו, וירפא”.

“אלוהים, בבקשה, עשה שזה יהיה אני”, אמרתי. קיוויתי שמדובר בי, אבל דבר לא קרה. המשכתי להתפלל כי הבנתי שגם אם לא מדובר בי, כנראה שמישהו אחר עומד להירפא. באותו ערב, בשעה עשר בערך, שכבתי במיטה וקראתי בכתובים. לפתע הרגשתי מעין זרם חשמלי יוצא מעמוד השדרה לעבר בהונות רגליי. הרגליים שלי קפצו כמה פעמים לגובה של מטר בערך. מי שסובל משיתוק מכיר את התנועות הלא רצוניות שתוקפות לפעמים את האיבר המשותק. חשבתי שזה מה שקורה לי. אבל חלק מהקפיצות היו גבוהות במיוחד, וגם לא יכולתי להסביר את החשמל שזרם בגופי. בשלב מסוים פסקו הקפיצות ונרדמתי.

למחרת בבוקר התיישבתי במיטתי ונעזרתי בידיי כדי להוריד את הרגליים לרצפה, כפי שנהגתי לעשות במשך שנים. אבל ברגע שנגעתי ברגליים הבנתי שיש בהן תחושה!

רגע אחד, זה מאוד לא רגיל! חשבתי. נגעתי בכל אותן נקודות שאיבדו תחושה לפני שנים, והבנתי שאני מרגיש את המגע!

“שילה”, צעקתי, “בשם אלוהים, שילה, בואי! התחושה ברגליים שלי חזרה!”

“בטח”, היא אמרה בלגלוג. “תשכב רגע ותעצום את העיניים, תן לי לבדוק אותך”.

שילה לקחה מחט והחלה לדקור אותי. “איפה דקרתי עכשיו?”, שאלה, ואני אמרתי לה. שילה המשיכה לדקור אותי בכל מיני מקומות ברגליי, ובכל פעם אמרתי לה את המיקום המדויק. מרגע לרגע גברה ההתרגשות שלה. נסעתי מהר למוקד הרפואי שבמושב, ונכנסתי לרופא. נעלתי את הנעליים המיוחדות שלי משום שלא ידעתי מה בדיוק קרה לי, וממילא אחרי שנים ארוכות של שיתוק שרירי הרגליים שלי לא תיפקדו. לאחר שרופא המושב בדק אותי ונדהם גם הוא מהממצאים, הבנתי שקרה לי נס. הרופא שלח אותי לבית החולים כדי לבדוק את הרפלקסים שלי. כבר עשיתי את הבדיקה הזו כמה פעמים בעבר, וכמובן שהתוצאות היו תמיד שליליות. אבל באותו יום הרפלקסים שלי הגיבו היטב לבדיקה, והרופא שבדק אותי בבית החולים ביקש שאשוב כעבור שבוע לבדיקה נוספת. שבוע אחר כך נפגשתי עם 25 רופאים, נוירולוגים ומנתחים מרחבי המדינה. ביניהם היה גם הרופא שניתח אותי. הם בדקו אותי, אבל לאיש מהם לא היה הסבר הגיוני למה שקרה. לדעתם, הדבר היה בלתי אפשרי. חלקם חשבו שצילומי הרנטגן הישנים שהבאתי בעצם אינם שלי ואני משקר. עד היום, כשהרופאים מסתכלים בצילומים הישנים הם אינם מבינים איך זה שאני הולך. בסוף הבדיקה אמרו כולם: “זהו נס רפואי”.

“מה פתאום?”, אמרתי, “לא מדובר בנס רפואי. ישוע הוא שחולל את הנס”.

“איזה יהושע?”, הם שאלו, כי חשבו שמדובר בפיזיותרפיסט או באיזה חבר.

“ישוע המשיח”, עניתי. זה היה יותר מדיי עבור הרופאים. הם לא רצו לשמוע מילה נוספת על אותו “ישוע”. הם לא האמינו שהיה לו קשר כלשהו להחלמתי.

גם בברית החדשה מסופר על אנשים שראו את ישוע מחולל נסים לנגד עיניהם, ובכל זאת לא האמינו. חלקם אפילו האשימו אותו בכך שהוא עובד בשירותו של בעל זבוב, השטן.

הרופא שטיפל בי הורה לי להוריד את משענות המתכת ולהיעזר זמן מה בקביים עד שרגליי יתחזקו. בהדרגה למדתי ללכת מחדש. למדתי לכרוע על ברכיי, שלא הרגישו דבר מאז התאונה, ולהודות לאלוהים על הנס שחולל בחיי.

אבל אלוהים עדיין לא סיים את עבודתו. הרופאים אמרו שהשרירים ברגליי התנוונו ושלעולם לא יצמחו מחדש. ואילו אלוהים יצר מחדש את השרירים האלה, והיום הרגליים שלי הן נורמליות לחלוטין.

אתם חייבים לעזוב

חברי המושב הגיבו כמו הרופאים. הם ראו אותי הולך ככל האדם, אבל התקשו לקבל את ההסבר שלי על כך שישוע הוא שחולל את הנס. הם בחרו להאמין שמדובר ב”נס רפואי”.

עד מהרה ידעו כל חברי המושב שאני מאמין בישוע. הוועד הזמין אותי לישיבה מיוחדת והודיע לי חד וחלק: “אנחנו מצטערים אבל אתם צריכים לעזוב. אנחנו לא רוצים שנוצרים יגורו במושב”.

אותו מושב קשור לארגון “בני ברית” בניו יורק, והחברים חששו כנראה שיאבדו את מקור המימון שלהם אם לא יגרשו אותי מתחומם.

“אינני נוצרי, אלא יהודי שמאמין במשיח”, קבעתי, “ואני לא יכול לשתוק אחרי כל מה שקרה לי. יש ברחבי העולם הרבה משיחיים שמחכים לשמוע את הסיפור שלי”.

חברי הוועד הבינו שאם יגרשו אותי מהמושב, יתעורר גל מחאה ציבורי, שעלול להסב להם נזק חמור יותר מהנזק שייגרם אם אשאר. הם החליטו להתיר לנו להתגורר במושב, בתנאי שנבטיח לא לדבר עם איש על אמונתנו.

הסידור הזה עבד עד מאי 1988, עד לכנס שבועות שהתקיים באותה שנה בירושלים. היה זה הכינוס הגדול ביותר של מאמינים בישוע, שהתקיים בישראל ב-2,000 השנה האחרונות. אני חושב שכל העיתונים הירושלמיים בעברית פרסמו את הסיפור שלי, לאחר שכתביהם שמעו אותו במהלך הכנס.

כשחזרתי למושב אמרו לי חברי הוועד: “הבטחת לא לדבר על אמונתך, אבל התמונה שלך מופיעה בכל העיתונים. ‘בני ברית’ יפסיקו להזרים אלינו כספים. אתם חייבים לעזוב!”

באספה הכללית הבאה נערכה הצבעה בענייננו. ברוב קולות הוחלט שעלינו לעזוב את המושב, וניתנו לנו עשרה ימים להתארגן. איש מחברי המושב שהתגוררנו בו במשך 16 שנה לא עזר לנו לארוז. אילולא פתח לנו אלוהים מוצא כלשהו, היינו מוצאים את עצמנו ברחובות, חסרי כול. אבל האלוהים שאנחנו משרתים הוא אלוהים חי! בכנס שבועות נתן לי מישהו מעטפה וכשפתחתי אותה מצאתי בפנים מלגה וכרטיסי טיסה לבית ספר משיחי בדאלאס, טקסס. אשתי ואני סיימנו את לימודינו במאי 1989, ועל פי הדרכתו של אלוהים עברנו לסיאטל, שם אנחנו מתגוררים היום. ההחלמה שלי מחזיקה מעמד זה למעלה מעשר שנים, והאמונה שלי הולכת וגדלה מדי יום ביומו.

אנחנו מתכננים לשוב בקרוב לישראל ולהפיץ בה את הבשורות הטובות על המשיח האמתי שמושיע ומרפא!

מפיו של ישראל רוט

קראתי בתורה שאלוהים מרפא חולים, אבל בכל 30 השנה שבהן הלכתי בקביעות לבית הכנסת לא ראיתי אפילו איש אחד נרפא. בטלוויזיה ראיתי מדי פעם את אותם “מחוללי נסים” שריפאו אנשים, וחשבתי שמדובר בזיוף לשמו. אבל היום אני יודע שזיוף מוצלח בעצם מעיד על כך שהדבר האמתי אכן קיים.

התלמוד, וגם הברית החדשה, מספרים על נסים רפואיים שהתרחשו כאשר המאמינים בישוע התפללו לאלוהים. התלמוד עשה את זה כדי להזהיר את היהודים מפני היהודים המשיחיים, וכדי שלא ייתנו להם להתפלל למענם (תוספתא חולין ב כב-כג).

זוהי מחמאה שמגיעה אלינו מהדלת האחורית! אותם רבנים הכירו בכך שלתלמידיו היהודים של ישוע הייתה יכולת לרפא חולים בשמו, ושמי שנרפא בזכות תפילותיהם “עלול” להאמין בו. בישעיהו נג 5-4 מסופר שהמשיח ירפא את כל חוליינו:

אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם. וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.

המאמינים הראשונים זכו לראות אנשים נרפאים לנגד עיניהם בזכות שמו של ישוע. אלוהים אינו משתנה לעולם, ולכן גם אני זכיתי – מאות שנים מאוחר יותר – לראות אנשים נרפאים בשמו, וביניהם אמי, שנרפאה עוד לפני שהאמינה.