פרק 8
מאת רנדי וטרישיה הורן
טרישיה: למה ישוע היה צריך למות בגלל החטאים שלי? גדלתי במשפחה קתולית, ובכל זאת לא הבנתי את העניין. כולם יודעים שאם אתה אדם טוב, תגיע לשמים לאחר מותך. אם כך, מדוע שאזדקק למותו של ישוע? זה נשמע לי מוזר. זה גם לא התאים לאופיו של אלוהים – ואולי כן? לא ידעתי הרבה על התנ”ך והברית החדשה, ולכן מותו של ישוע, והישועה שמתאפשרת בזכותו, לא נראו לי הגיוניים.
אבל אלוהים עמד להשתמש בבחור צעיר בשם רנדי כדי לקרב אותי אליו. כשפגשתי את רנדי, הייתי בעיצומם של חיפושים אחר תשובות מאלוהים. שתי השאלות שהטרידו אותי יותר מכול היו למה הגב שלי כואב כל כך, ומדוע אלוהים אינו עונה לבקשתי ומרפא אותו. הקפדתי ללכת למיסות בכנסייה, להתפלל ואז לדלג על כך התפילות המסורתיות כדי להגיע לדבר אלוהים. ידעתי שהכתובים הם הדבר האמתי, המהות של כל דת. ירדתי על ברכיי, נעמדתי, קדתי, בירכתי את עצמי, ועוד כל מיני טקסים דתיים שעשיתי מתוך רחשי כבוד.
לא היה לי אז כל מושג שאמי (שפתחה את לבה לישוע בלי לספר לנו על כך) האזינה דרך קבע לתכנית רדיו שנקראה Messianic Vision (“החזון המשיחי”). באחד הימים אמר סיד רוֹת, מנחה התכנית: “היהודי או היהודייה שאלוהים שם בחייך אינם יד המקרה”.
אמי חשבה: רעיון נחמד, אבל אני לא מכירה אף יהודי או יהודייה.
שבועות ספורים אחר כך סיפרתי לה שפגשתי בחור יהודי נחמד. היא מיד קישרה בין השניים, אבל לא אמרה לי על כך דבר. רנדי ואני יצאנו כשבעה או שמונה חודשים, ורק אז שיתפתי אותה בלבטים שלי. לא ידעתי איך נוכל להינשא כשהוא יהודי ואני קתולית. אמא הציעה שנבקר בקהילה יהודית-משיחית באזור מגורינו, ושנתחיל להאזין לתכניתו של סיד רוֹת. כשסיפרה לי מי הוא בדיוק, חשבתי: יהודי שמאמין בישוע? כמה מוזר.
האמנם? שאול הטרסי, כיפא, מתי, מרקוס, יוחנן, סטפנוס – מה הם היו? פרוטסטנטים? קתולים? יוונים? אורתודוקסים? לא. הם היו יהודים.
בסדר, חשבתי, אאזין לתכנית הזאת בדרך לעבודה. אחרי הכול, זו עשויה להיות פשרה שתעזור לשנינו. אולי רנדי יוכל להיות אחד מאותם יהודים שמאמינים בישוע.
ישוע, האם עד כדי כך אהבת אותי?
האזנתי בדריכות לעדויות רבות בזו אחר זו, של יהודים וגויים שאלוהים נגע בהם באהבתו האדירה. התייפחתי, לא שבעתי מלשמוע את העדויות האלה. הייתי צמאה לאמת – לאלוהים. הזמנתי קלטות עם חומר לימוד ועדויות, וכן ספרי בריתות. הכול היה כל כך נפלא. התחלתי להבין שאני אדם חוטא. העומק והמשקל של חטאיי הפך פתאום לכבד מנשוא. ידעתי שאני זקוקה למחילה; שהחטאים שלי חוצצים ביני לבין אלוהים. במקביל האזנתי להסבריהם של סיד ושל אחרים על תכנית הישועה של אלוהים. הבנתי שמבראשית דרש אלוהים שחטאיו של האדם יכופרו על ידי קרבן. מערכת הקרבנות שמתוארת בתנ”ך היא רק סמל לכפרה שסיפק ישוע עבור החטאים שלי. וואו! איש אינו צדיק בעיני אלוהים, אפילו לא אחד; כולנו תעינו, כולנו פנינו לדרכנו, אבל אלוהים שם על ישוע את משקל העוונות של כולנו (ישעיהו נג 6). זוהי דרך הרבה יותר טובה ממערכת הקרבנות ששימשה בבית המקדש. שם השתמשו בבעלי חיים, אבל ישוע הוא קרבן נצחי שהוקרב אחת ולתמיד עבור המין האנושי כולו.
ישוע, האם עד כדי כך אהבת אותי?
באחד הימים, בדרכי לעבודה, האזנתי לעוד תכנית כזו ומצאתי את עצמי זועקת לאלוהים ומתחננת שיסלח לי. וכך החלו חיי החדשים עם אלוהים. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו; רציתי ממנו את כל מה שיכולתי לקבל. בזכות הרקע הדתי שלי ידעתי עליו הרבה ואפילו האמנתי בו. אבל לא ידעתי אותו. וההבדל בין השניים הוא עצום!
לרנדי, לעומת זאת, לא היה אכפת אם אלוהים בכלל קיים. התחלתי לחשוש מהנישואים אתו. האם יש טעם שנינשא? מי יוכל לייעץ לי בנדון? חשבתי שכדאי לי להתחיל במקום ששמעתי בו את הבשורה לראשונה. בתור מאמינה חדשה עם הרבה חוצפה התקשרתי לסיד וסיפרתי לו את הסיפור.
סיד אמר: “לא, אינך יכולה להינשא לו, אבל את יכולה להמשיך ולהתפלל שאלוהים יראה לו את האמת”. תשובתו סיפקה אותי.
מה עשה אלוהים בינתיים בחייו של רנדי?
רנדי: גדלתי בבית יהודי רפורמי. שלוש פעמים בשבוע, במשך שש שנים, למדתי בבית הספר היהודי, בעיקר כהכנה לבר המצווה. בני המשפחה שלי נהגו לציין את החגים היהודיים בעיקר מטעמי מסורת, ולא משום שהקפידו לקיים את מצוות התורה. תמיד תהיתי מה הטעם. הרושם שלי היה שרוב האנשים שנהגו כמונו עשו זאת משום שכך עושים היהודים בימי חג.
לא אהבתי את בית הספר היהודי; עבורי זה היה עול כבד ומיותר, ששיבש את תכניות אחר הצהריים שלי. אולי הייתי צריך לבדוק מי הוא אלוהים וכיצד הוא משפיע על חיי, אבל הייתי שקוע בספורט, במי שאני, במטרות שלי ובדרך שבה אגשים אותן, ולא נשאר לי מקום לאלוהים. אני לא זוכר אם אי פעם טרחתי לשאול את עצמי אם אלוהים קיים ומי הוא בכלל.
טקס בר המצווה שלי היה מאוד מהנה. למדתי קשות את ההפטרה כדי לא לטעות. ואכן, ביום המיועד אמרתי אותה בלי אף טעות. זה היה הרבה יותר חשוב בעיניי מהטקס עצמו או מכל חלק אחר של החגיגה. במשפחה שלי נחשב טקס בר המצווה לנקודת שיא בחייו של כל ילד יהודי. ברגע שעברת את הדלת הזו, אינך צריך להמשיך וללמוד בבית ספר יהודי. המשכנו ללכת לבית הכנסת בימים הנוראים, אבל עבורי זה היה מנהג שומם וחסר כל משמעות.
השאלות הגדולות שהטרידו אותי באותם ימים היו: בשביל מה בכלל באתי לבית הכנסת? ומתי אפשר ללכת מכאן?
מישהו מאזין
אבל כל זה השתנה אחרי שסיימתי את לימודיי באוניברסיטה. באותו קיץ יצאתי לנופש בקייפ קוד, ושם פגשתי את טרישיה. אלוהים השתמש בה כדי לשנות את חיי הרדודים. הוא מילא את לבי באכפתיות לזולת.
אחרי חודשים ארוכים של ניסיונות לשכנע את טרישיה ללכת בדרכי, הבנתי לבסוף שהרבה יותר פשוט אם אלך אני בדרכה. טרישיה אמנם התחנכה כקתולית, אבל ההבדל היחיד בינינו היה שהיא נהגה ללכת לכנסייה ואילו אני לא. ידעתי מעט מאוד על הדת שלה.
באותה תקופה לא הלכתי למפגשים דתיים מכל סוג שהוא, פרט לארוחות שערכו הוריי בחגים. היחס שלי לאלוהים לא השתנה – הוא לא הטריד אותי (כך לפחות חשבתי), ואני לא הטרדתי אותו. אבל כשהעניינים עם טרישיה נעשו רציניים יותר, הפך עניין הדת למהותי. באחד מימי שישי, במקום לצאת עם החברים שלנו, הציעה טרישיה שנלך לקהילה יהודית-משיחית. לא רציתי ללכת, אבל גם לא רציתי להתווכח אתה, ולכן הסכמתי. האספה הייתה מאוד יהודית באופייה, אבל לגמרי שונה מכל מה שהכרתי. מעולם לא שמעתי תפילה ספונטנית של אדם בודד או ציבור שלם. כשהאנשים שם התפללו, היה לי ברור שהם יודעים שמישהו מקשיב להם. הם היו מאוד נחמדים, אבל זה לא התאים לי. חלפו חמישה חודשים לפני שחזרנו לשם. איש מאתנו עדיין לא פתח אז את לבו לישוע, אם כי טרישיה בהחלט חיפשה את אלוהים.
ואז, בקיץ של שנת 1985, עשתה טרישיה את הצעד וביקשה מישוע שיהיה המושיע שלה. בספטמבר היא שאלה אותי מה התכניות שלי לחגים. כשאמרתי לה שאין לי תכניות ושהורי נוסעים לניו יורק כדי לחגוג עם קרובי משפחה, היא הציעה שנלך לקהילת “רוח ישראל” ונראה איך הם עורכים אספה בחגים. שוב הסכמתי.
האספה הפעם לא הייתה זרה לי. חלקים ממנה היו מוכרים, ואפילו זכרתי חלק מהשירים. טרישיה מאוד נהנתה מהערב ורצתה שנתחיל ללכת לשם באופן קבוע. וכך, בימי שישי בערב, נהגנו להיפגש באמצע הדרך בין מקומות העבודה שלנו, להחנות את אחת המכוניות, ולנסוע יחד לאספה. פעמים רבות ניסיתי לשכנע אותה שאחרי שבוע ארוך של עבודה מוטב לוותר על האספה ולעשות משהו מרגיע יותר, אבל לא היה בכך כל טעם.
טרישיה ענתה: “תעשה מה שמתחשק לך. אני רוצה להיות באספה”.
כעבור כמה שבועות החלטתי שמוטב שאפיק תועלת כלשהי מהאספות האלה, והתחלתי להאזין להן ביתר תשומת לב. התחלתי גם לקרוא את הכתובים. לפני השינה התפללתי וביקשתי מאלוהים שיתגלה בפניי. לפעמים אפילו הוספתי בסוף התפילה “בשם ישוע”, ותהיתי אם משהו יקרה. במשך הזמן למדתי דברים חדשים על אלוהים, אבל עדיין לא הייתה בינינו כל מערכת יחסים.
“הצוואר שלי נרפא!”
ב-26 באפריל 1986 ערך סיד רוֹת אספה באחד המלונות בבוסטון. טרישיה נהגה להאזין בהתלהבות רבה לתכניות הרדיו שלו, וכמובן שרצתה להגיע לאספה. מחיתי על כך. לא מספיק שבזבזנו את יום שישי בערב באספה השבועית, והנה היא רוצה לבזבז גם את מוצאי שבת?! אבל טרישיה התעקשה.
נסענו למלון והקשבנו לסיפורו של סיד, איך הוא החל להאמין בישוע ואיך שיקם אלוהים את נישואיו. חשבתי שזה סיפור מעניין, אבל כבר שמעתי סיפורים דומים בקלטת שטרישיה נתנה לי.
לפני שהאספה הסתיימה הזמין סיד לקדמת האולם אנשים שביקשו להירפא. טרישיה צעדה קדימה בגלל כאבי הגב שלה, ואני ליוויתי אותה. לצדה עמדה אישה שפגשתי מוקדם יותר באותו שבוע, במהלך ליל הסדר. ידעתי שהיא לא מאמינה בישוע. מאוחר יותר נודע לי שהיא הגיעה לאספה משום שהיה זה יום ההולדת של בעלה, והמתנה היחידה שהוא ביקש ממנה הייתה שתתלווה אליו ותשמע את סיד.
האישה הזו עברה תאונת דרכים קשה ומאז היא לא יכלה להזיז את צווארה. היא לבשה מחוך מיוחד שתמך בצוואר ונועד לגרות את קצות העצבים ולשכך את הכאב. סיד עבר מאדם לאדם והתפלל עבורם. כולם, כמובן, נפלו לאחור בדיוק כמו שרואים בטלוויזיה. כשהגיע לאישה הזאת ולטרישיה, הן לא נפלו לאחור, אבל האדם שעמד אחריהן כן נפל.
הבנתי מיד מה קורה שם. סיד כנראה משלם לאנשים האלה כדי שייפלו לאחור, אבל את טרישיה ואת האישה שלצדה הוא לא שיחד. סיד סיים להתפלל ואמר שהוא מרגיש שאחד הנוכחים נרפא באורח על-טבעי, ולכן ביקש מהאנשים לנסות ולהזיז בזהירות את האיבר שעבורו ביקשו תפילה כדי לבדוק אם חל שינוי. הסתכלתי על טרישיה… ואז ראיתי את האישה שלצדה
מנענעת את צווארה וצועקת: “הצוואר שלי! הצוואר שלי נרפא! אני יכולה להזיז אותו!”
באותו רגע התחלתי להתייפח – לא סתם הזלתי דמעות, אלא בכיתי מעומק הלב. לא הבנתי מה קורה לי, אבל ידעתי שאני עומד בנוכחותו של אלוהים ושחיי השתנו מן הקצה אל הקצה.
למחרת בבוקר התעוררתי, נעצתי עיניים בתקרה וידעתי שמשהו מאוד מהותי השתנה. הכול מסביב אמנם נראה אותו דבר, אבל הדרך שאני ראיתי בה את פני הדברים השתנתה ב-180 מעלות בהשוואה ליום האתמול.
מאוחר יותר שאלתי את טרישיה מה בערב הקודם חולל בי שינוי כה מהותי. היא אמרה בפשטות: “נולדת מחדש”. שוב התחלתי לקרוא את הכתובים וגיליתי שפסוקים שלא הבנתי בעבר הפכו לפתע לברורים לגמרי. הייתי אדם אחר. ישוע כן נועד לי!
רנדי וטרישיה נישאו ב-18 ביולי 1987 בטקס יהודי משיחי יפהפה. היום יש להם שני ילדים: דוד יוסף, שנולד ב-4 ביולי 1990; ויהודע מיכאל, שנולד ב-21 בנובמבר 1993. הם מגדלים אותם על אהבת אלוהים ועם רצון לשרת את משיח ישראל.
אלוהים ריפא את גבה של טרישיה, והיא חיה חיים נורמלים, בלי הסבל הרב שהסבו לה הכאבים.
מפיו של ישראל רוט
סיפורם של רנדי וטרישיה הורן אופייני להרבה זוגות מעורבים. הקהילה היהודית ערכה מחקר בנושא ומצאה שאם ההתבוללות והנישואין המעורבים יימשכו, יישארו בארה”ב מעט מאוד יהודים. אבל אלוהים אומר שכל עוד העולם קיים, לא יוכחד העם היהודי (ירמיהו לא 36).
לדעתי יש משהו מאוד עמוק בנישואין של יהודי וגויה (או להפך). הבשר האחד שנוצר לאחר נישואיהם של רנדי וטרישיה משקף את אהבת המשיח, שהורסת את מחיצת האיבה והופכת את כולנו לאחד (יהודי וגוי).
הרבנים אומרים שישוע הוא המשיח של הגויים, ושאנחנו – היהודים – עדיין מחכים למשיח שלנו. אבל בישעיהו יא 10 נאמר שהמשיח יבוא משורש ישי (אביו של דוד המלך), כנס (אות) לגויים (לכל העמים). במילים אחרות, הגויים ילכו בעקבות המשיח היהודי. אנחנו, היהודים, מאמינים באלוהים אחד ובמשיח אחד. אם הרבנים מאמינים שישוע הוא משיחם של הגויים – ההיגיון רק מחייב שהוא גם המשיח של היהודים! וחוץ מזה, איך ישכון שלום עלי אדמות כל עוד לא ילך העולם כולו בעקבות אותו משיח?
בוא מהר, האדון ישוע.