פרק 3

הניצולה
מאת רוז פרייס

---

אני ניצולת שואה. גדלתי במשפחה חמה ואכפתית בעיירה קטנה בפולין. הקרובים שלנו התגוררו במרחק הליכה זה מזה, וכשירד גשם וחיפשת מחסה באחד הבתים, בדרך כלל היה זה ביתו של קרוב משפחה כלשהו.

גדלתי בסביבה חרדית, על ברכי היהדות. מבחינתי לא היה כל הבדל בין חגים חשובים לפחות חשובים. חג היה חג. גם כל שבת הייתה חג עבורנו. אמא וסבתא החלו בהכנות לשבת עוד ביום רביעי, עם אפיית החלות. בימי שישי הן טרחו על הכנת הדגים ומרק העוף והאטריות. בשעות אחר הצהריים נהגנו לקחת את סיר החמין אל האופה, והשארנו אותו שם בתנור, עד לצהרי יום השבת. בכל יום שישי התרחצנו בקפידה והתלבשנו במיטב בגדינו. השולחן היה ערוך עם מפה לבנה וכלי כסף.

שעת הארוחה הייתה שעה משפחתית. בערב שבת אכלנו דגים. אבא חזר מבית הכנסת ואמר את הקידוש, ואחר כך בירך כל אחד ואחד מאתנו. בשבת בבוקר נהגנו ללכת כולנו לבית הכנסת. כשיצאנו משם, עברנו אצל האופה ולקחנו את סיר החמין. כולנו התיישבנו סביב השולחן בביתה של סבתא והתענגנו על הארוחה.

הזוועה הנאצית

ואז עלה היטלר לשלטון. שינויים רבים התחוללו במהירות, ובספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין.

באחד הימים, זמן קצר אחרי הפלישה, הורתה המורה לכל התלמידים היהודים לעמוד בקדמת הכיתה. שומר שעמד בפתח הדלת השגיח עליה כשאמרה: “החל ממחר אינכם יכולים לשוב לבית הספר משום שאתם יהודים”. הייתי אז בת עשר וחצי. ההודעה הזו השפילה אותנו קשות.

אחר כך גירשו אותנו הגרמנים מביתנו וסגרו אותנו בגטו. הם השתלטו על כל העיירה היהודית וצופפו אותנו ברחוב אחד. אחותי הגדולה הייתה בין הראשונים שנשלחו למחנות.

היינו בדרכנו לסבתא כשהגרמנים תפסו אותנו. נשלחנו לעבוד במפעל לייצור תחמושת. זה היה סיוט אחד ממושך. יצאנו מבית חם לתנאים קשים, ממשפחה אוהבת, מחבקת ומנשקת לידיו של אדם שהצליף בנו בשוט.

בהתחלה חזרנו הביתה בערבים, אבל באחד הימים לא הורשינו עוד לחזור הביתה. השומרים הצעידו אותנו אל מחנה שהוקם במעבה היער. בקיץ שלפני כן ליקטתי באותו יער פטריות, פטל ודומדמניות, והנה אני כלואה בו במחנה.

קשה לתאר במילים את מה שהאנשים האלה עוללו לנו. מדי יום הם העירו אותנו כשבחוץ עדיין שרר חושך. הוציאו אותנו החוצה בכל מזג אוויר, והעמידו אותנו בשורות של חמישה כדי לערוך ספירה.

עבדנו בבית החרושת כל היום. המכונה שהפעלתי מתחה רצועות של אלומיניום מגודל של מילימטרים ספורים לגודל של כדור רובה. אחרי המתיחה היה עליי לשמן את המתכת ולמלא את הכדור.

לפני הפלישה לפולין, האחריות הגדולה ביותר שהוטלה עליי הייתה ללכת לבית הספר, ללמוד, לחזור הביתה, לעזור לאמא, לטפל קצת בגינה ולהשגיח על אחותי הקטנה. והנה נאמר לי שאם לא אלמד להפעיל את המכונה – יהרגו אותי. והיה עליי ללמוד זאת מהר.

במשך זמן מה בכיתי, אבל יום אחד נגמרו הדמעות. היה זה אחרי שהעיירה כולה פונתה מיהודים וידעתי שלא אזכה עוד לראות את הוריי ואת בני משפחתי. הפעם הבאה שבכיתי הייתה רק כעבור 25 שנה. בהתחלה עוד נהגתי להתפלל. התעוררתי בבוקר ואמרתי “מודה אני”. במשך היום הקפדתי לומר את תפילת “שמע” ולהתפלל מדי פעם לאלוהים. באחד הימים התפללתי שישלח אליי את אמי, משום שהייתי רעבה וחולת געגועים. הייתי זקוקה לחיבוק אימהי שימחק לרגע את כל המכות שקיבלתי. רציתי להתקלח ולרחוץ מעליי את כל הבוץ, אבל לא היה לנו סבון. התפללתי… ודבר לא קרה. כשראיתי שתפילותיי אינן נענות, הגעתי למסקנה שאלוהים לא קיים.

מחנה ריכוז

הועברתי ממחנה ריכוז אחד לשני, לברגן בלזן ולדכאו.

קשה לי להאמין ששרדתי את הזוועה שם.

דברים נוראיים קרו בברגן בלזן. התעללו בנו. שלחו אותנו לשדות והכריחו אותנו לחפש סלק באדמה הקפואה, בידיים עירומות. הידיים שלי דיממו קשות. החיים במחנות היו קשים מנשוא. המצב הבריאותי שלי היה מאוד ירוד בעקבות שנים של חיים בתנאים איומים. באחד הימים קטפתי סלק בשדה. החלטתי לגנוב שורש אחד ולאכול אותו. רציתי שלפחות באותו לילה לא תכאב הבטן שלי מרוב רעב. מנת המזון היומית שלנו הייתה פת לחם דקיקה, ש-80% ממנה היו נסורת, וכוס קפה. המזון היה אמור להספיק לנו ל-24 שעות. כמובן שלא היה בכך די כדי להתקיים, בטח לא למי שעובד בקור נורא.

אבל הסוהר תפס אותי מחביאה את הסלק, והצליף בי קשות. עד היום, כשאני מספרת על כך, אני יכולה להרגיש את רצועות השוט מצליפות בגבי, בפניי ועל גופי. וזה לא היה הכול. לסיום קשרו אותי עם הידיים למעלה –והכול משום שגנבתי סלק.

מזג האוויר הקשה הפיל קרבנות רבים כי לא היינו לבושים בהתאם. לפעמים עמדנו בחוץ במשך שעות, ולא משנה כמה שלג ירד, כשעל גופנו שכבה דקה של בגדים ורגלינו יחפות. באחת הפעמים העמידו אותנו בחוץ עירומים לגמרי במסגרת ניסוי שערכו הנאצים. הם רצו לבדוק כמה זמן חולף עד שהדם קופא בעורקים. עד היום, כשקר בחוץ והאצבעות והבהונות שלי נרדמות, אני זוכרת את היום שבו התחיל הגוף שלי לקפוא.

שרדתי מהניסוי הזה רק משום שכמה אנשים מתו ונפלו עליי, ואני התחממתי בחום גופם. כשהחלטתי שאלוהים אינו קיים, החלטתי גם שאצא חיה מהזוועה. כשהכול נגמר, זקפתי את הניצחון לזכותי. רק מאוחר יותר הבנתי שאלוהים היה אתי לאורך כל הדרך, אבל היו ימים שחשבתי שלא אחזיק מעמד.

בדרך לדכאו הופצצה הרכבת שנסענו בה. ברחנו ליערות הסמוכים ואני חשבתי: זהו זה. יצרתי מספיק כדורי רובים. שישתמשו ברובים האלה נגדי. באותו רגע המוות נראה לי עדיף על פני החיים.

זמן רב לפני כן, בגטו שנשלחנו אליו בעיירה בפולין, טיילתי עם מישהו בשדה וחייכתי לרגע. הגרמנים ראו את החיוך, ובתור עונש כלאו אותי למשך 24 שעות במיכל ביוב. עמדתי על קצות אצבעותיי כדי לא לטבוע. אז עוד לא מלאו לי 12.

עוד חוויה קשה זכורה לי מהתקופה שבה אחת מאחיותיי, שנשלחה אתי לאותו מחנה, חלתה בטיפוס. היא הייתה הקרובה האחרונה שלי שנותרה בחיים, וחשבתי שלא אוכל להמשיך אם אאבד גם אותה. השומרים נכנסו מדי פעם כדי לחפש חולים והוציאו אותם החוצה, לקפוא למוות. שכבתי על אחותי בניסיון להגן עליה, וכשהם דרשו מהאנשים להרים ידיים כדי לראות שהם בריאים, הרמתי את ידי במקומה. אז לא הכרתי את אלוהים. חשבתי שאם יש אלוהים, הרי שאני סובלת במחנה ההוא משום שהוא שם אותי שם. רק מאוחר יותר הבנתי שזה שקר, שהוא כן עזר לי.

מוות בירייה

פעמיים הייתי בין אלה שנועדו למות בירייה. בשתי הפעמים הצלחתי לפתוח את מנעול השרשרת שקשרו אותי אליה. בפעם השנייה רצתי כל כך מהר, שכמעט נתקלתי בשומר ששמר עלינו. אבל הוא לא ראה אותי. הייתה זו ידו של אלוהים. אילו ראה אותי, היה יורה בי במקום. הסתכלתי עליו בבהלה וברחתי אל העצים שצמחו בקצה המחנה.

במאי 1945, כששוחררנו מהמחנה, הייתי מלאה זעם על כל מה שעבר עליי. השנאה שחשתי כלפי הגרמנים הייתה קשה, וחוסר הסליחה הרעיל את גופי. נזקקתי ל-27 ניתוחים שונים. איבדתי את כל בני משפחתי חוץ מאחותי ודודה אחת. למעלה מ-100 איש מקרוביי נספו בשואה. חיפשתי מישהו שיהיה מוכן להפגיז את גרמניה ופולין.

חיים חדשים

לאחר השחרור נסעתי לאמריקה, נישאתי והולדתי ילדים. למרות השנאה העזה שלי לאלוהים, הייתי פעילה בבית הכנסת המקומי. רציתי שהילדים שלי ילמדו יהדות, אבל לא הייתי מסוגלת ללמד אותם בעצמי משום שהרגשתי מתה בפנים. מבחינה חברתית הייתי יהודייה מצטיינת. עזרתי להקים את בית הספר היהודי, וטיפסתי במעלה הסולם החברתי. בשלב מסוים נתמניתי לנשיאה של אחד הארגונים היהודיים בבית הכנסת. אילו שאלו אותי אז אם אני מאמינה באלוהים, הייתי עונה בלאו מוחלט. אני יודעת על הרבה רבנים שאינם מאמינים בתנ”ך או באלוהים. אבל כן האמנתי שיש לשמור את הזהות היהודית ואת המסורת.

בתי מאמינה בישוע

באחד הימים באה אליי בתי, בעודה נערה, ואמרה לי את הדברים הקשים ביותר שיכלה לומר: “אמא, אני מאמינה שישוע הוא המשיח של היהודים”. כמעט חטפתי התקף לב. סיפרתי לה מה עולל ישוע לבני משפחתה ומדוע אין לה דודים ודודות.

החיילים הגרמניים אמרו לי שוב ושוב שרצחתי את ישוע, ושלכן הם שונאים אותי וכולאים אותי במחנות. כשהייתי בת שבע או שמונה הכה אותי כומר פולני בראשי בעזרת צלב. עונש זה הגיע לי, לדבריו, משום שהלכתי על המדרכה שבחזית הכנסייה שלו. לכן, מבחינתי, האמונה של בתי בישוע הייתה מוות.

גירשתי אותה מהבית. לא יכולתי להרשות לאויב הזה להתגורר בביתי. באחד הימים נסע בעלי היקר לבקרה בדירתה, וגם הוא החל להאמין בישוע. הבת הצעירה יותר למדה באותה תקופה בבית ספר יהודי פרטי. אבל איך שהוא ידעתי שגם היא הפכה למאמינה בסתר, והכיתי אותה בשל כך.

באחד הימים חזר בעלי הביתה והקריא לי את משלי ל 4. עד אז לא היה לי מושג מה נאמר במשלי ל 4, אבל ברגע שאמר לי שגם הוא מאמין בישוע, הוא הפך בעיניי לבוגד.

הרבי שלנו לא הצליח לשנות את החלטתו של בעלי. הוא היה נחוש בדעתו. רציתי לעזוב את הבית, אבל לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. אחד מידידיי, עורך דין, הבהיר לי: “אם תעזבי את הבית, את עלולה למצוא את עצמך במאסר על נטישת הילדים הקטנים”.

את משפחתי הראשונה איבדתי בגלל היטלר, והנה עמדתי לאבד את משפחתי השנייה בגלל הישוע הזה.

אילו פגשתי את ישוע באותם ימים, הייתי הורגת אותו.

ניסיתי הכול כדי להגיע ללבן של בנותיי. בפעם הראשונה בחייהן סיפרתי להן על מחנות הריכוז.

התחננתי בפניהן. ביקשתי שיידחו את צורר היהודים הזה. במשך 2,000 שנה נרדפנו על ידי חסידיו של אותו איש, שרבים רואים בו משיח. סיפרתי להן על כל מה שעבר עליי, אבל זה לא ערער את אמונתן.

בעלי דרש שהבת הגדולה תחזור לגור בבית. הם לא הפסיקו לדבר אתי על ישוע. מדי פעם מצאתי את התנ”ך שלי פתוח, עם פתקאות קטנות בתוכו ועליהן פסוקים שכדאי לי לקרוא. אני לא ידעתי שאלה הם פסוקים מהתנ”ך, משום שלא הכרתי את התנ”ך.

הלכתי לרבי

בכל פעם מיהרתי עם הפתקים האלה אל הרבי שלנו, והוא הפנה אותי למראי מקומות אחרים, שבעזרתם הייתי אמורה להציב אתגר לבני משפחתי. אבל בתשובה הם נתנו לי חמישה פסוקים אחרים, שרק חיזקו את עמדתם.

בעקבות דברים מסוימים שאמרו לי בעלי ובנותיי שאלתי את הרבי על ישעיהו נג. התשובה שלו הייתה: “אף יהודי אינו קורא את הפרק הזה, ובטח שלא אישה יהודייה”.

אם כך, אינני יכולה לקרוא את הפרק. תשובה דומה נתן לי גם לגבי תהילים כב.

בתנ”ך יש 328 נבואות על משיח שיבוא לעולם ויסבול. שאלתי את הרבי שלי לגבי רובן. בשלב מסוים הוא אסר עליי לבוא לבית הכנסת, משום שהתעקשתי להקריא באוזניו את ישעיהו נג.

כל אותה תקופה כעסתי המון, צעקתי וצרחתי. “עזור לי!”, זעקתי באוזני הרבי. “אני לא רוצה ללכת בדרך הזו. בני המשפחה שלי מתו משום שהם מאמינים בישוע, כך אתה אומר לי, אבל משום מה האוכל נעלם מהמקרר. מי אוכל אותו? איך זה שיש לי כל כך הרבה כביסה לעשות? אם הם מתים, איך אתה מסביר את כל מה שקורה בבית? עזור לי!”

אבל הרבי ענה: “אני לא יכול לעזור לך”.

לא נותרה לי בררה אחרת. מדי פעם התגנבתי למרתף, נעלתי את עצמי וקראתי את הברית החדשה. קראתי את בשורת מתי, וממנה הבנתי שישוע היה אדם עדין. הוא לא היה אותה דמות שהצטיירה בעיניי כרוצח העם היהודי. ואז התחלתי לבדוק את כל הערכים שהאמנתי בהם עד אז.

הלכתי לרב אחר, אבל גם הוא אמר: “אינני יכול לעזור לך, משום שאני לא כל כך מתמצא במה שכתוב בתנ”ך”.

המיליונר

זמן קצר אחר כך הוזמנתי לארוחת ערב בביתו של ארתור דה מוס, איש עסקים עשיר שמאמין בישוע. הוא שאל אותי אם הוא יכול להתפלל בשבילי.

“לא אכפת לי”, עניתי, “מצדי תעמוד על הראש. זה הבית שלך”.

אבל הוא לא נעמד על הראש, אלא התחיל להתפלל. לפתע עצמתי את עיניי ונשאתי תפילה קצרה: “אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אם זוהי האמת, אם זה שהם טוענים שהוא בנך הוא אכן בנך, אם הוא המשיח – בסדר. אבל, אבא, אם הוא איננו בנך, תשכח מהתפילה הזאת”.

הייתה זו התפילה הראשונה שאמרתי מאז 1942.

באותו רגע הרגשתי שאבן ענקית נגולה מעל לבי. בפעם הראשונה מאז המלחמה פרצתי בבכי. הרגשתי נקייה. מיד ידעתי שישוע הוא אמתי ופתחתי בפניו את לבי. היום, כשניצולי שואה כועסים על אמונתי בישוע, אני פשוט מפגינה כלפיהם את אהבתי, כי אני יודעת היטב איך הם מרגישים. גם אני הייתי שם. אני לא מתווכחת אתם.

טלפון מברלין

באחד הימים צלצל אליי סיד רוֹת. חבר שלו, רועה קהילה גדולה בברלין, פנה אליו וסיפר: “אנחנו עומדים לשכור את האולם הגדול ביותר בברלין, זה ששימש את היטלר לכל הכינוסים שלו, ואנחנו מחפשים יהודים משיחיים שישתתפו באירועים המתוכננים”.

סיד סיפר לו שהוא מכיר את האדם המתאים לכך, והתכוון אליי. אבל אני סירבתי. כשעזבתי את גרמניה, נשבעתי שכף רגלי לא תדרוך שוב בארץ המקוללת הזאת. איך הוא בכלל מעז לבקש את זה ממני?

במשך שישה חודשים נאבקתי בעניין. התפללתי וביקשתי מאלוהים שיהרוג אותי, שייקח אותי אליו, שרק לא ייתן לי לחזור לשם. אבל בכל פעם שהתחלתי להתפלל על כך, שמעתי קול בתוכי אומר: “את צריכה לחזור לשם ולסלוח”.

בסופו של דבר נכנעתי. נסעתי לגרמניה עם בעלי ועם עוד ארבעה מאמינים. מאמינים רבים הגיעו מאוחר יותר. היה זה סופו של מאבק פנימי שנמשך שישה חודשים. אנשים רבים התפללו במהלכם וצמו עבורי.

כשנכנסתי לאולם הענק, האולם שהיטלר הכריז בו שהנאצים ישלטו בעולם במשך 1,000 שנה, מצאתי אותו מלא עד אפס מקום בבני נוער גרמניים. רבים ענדו מגני דוד על צווארם. דגלי ישראל התנוססו בכל מקום. ראיתי את המנהיגים המשיחיים שהגיעו מארה”ב לצד גרמנים שענדו מגני דוד, וחשבתי: האם זה אפשרי? מה אני עושה פה? אלוהים, מה אתה רוצה ממני? בבקשה, הוצא אותי מפה. אני לא רוצה לדבר גרמנית. אני בכלל לא אמורה להיות פה, או שבעצם נוכחותי כאן משדרת לגרמנים ולעולם כולו שמותר להרוג יהודים? המחשבות האלה עינו אותי עד שהגיע תורי לעלות לבמה ולספר את סיפורי.

מפגש עם נאצים

עליתי לבמה. אני לא זוכרת מה אמרתי שם. אני לא זוכרת שדיברתי על סליחה, אבל כשסיימתי את דבריי ניגשו אליי כמה אנשים. היו אלה האנשים האחרונים בעולם שרציתי לשוחח אתם. נאצים לשעבר. כנראה שהצעתי לנאצים לשעבר שנמצאים בקהל לבוא לקדמת האולם כדי שאתפלל עבורם ואסלח להם. אני לא זוכרת שאמרתי את הדברים האלה, אבל הנה הם מולי, מבקשים שאסלח להם. האם אוכל לעשות זאת כשהם עומדים מולי?

באותה שנייה הבנתי שדיברתי על סליחה. אחד האנשים שניגש אליי היה בעבר שומר בדכאו. הוא היה אחראי על אגף העונשין. כשניגש אליי והזדהה, כל גופי רעד מרוב כאב. האיש ירד על ברכיו והתחנן שאסלח לו. אנשים התקשו להבין מה עבר עליי בדכאו ובברגן בלזן, באיזה גיהינום חייתי. רק בחסד אלוהים הייתי מסוגלת לסלוח לאלה שניגשו לקדמת האולם. רוז פרייס לא הייתה מסוגלת לעשות זאת בכוחות עצמה. היא לא הייתה מסוגלת לסלוח על הסיוטים שעברו עליה כל שנות ילדותה.

לפני שעזבתי את ברלין ניגש אליי אחד מאלה שהתפללתי עבורם. הוא סיפר לי שאחרי אותה תפילה הוא ישן לילה שלם, לראשונה מאז המלחמה.

הראי לי את מקור כוחך

מאז חזרתי לגרמניה מספר פעמים. באחת מהן מצאתי את עצמי לא רחוק מברגן בלזן. ידעתי שאני צריכה לבקר במחנה ולקבור אחת ולתמיד את הזיכרון הזה. התלוו אליי בני זוג שבדיים – סוזן וגרי, ובחור גרמני בשם אוטו, כולם מאמינים בישוע.

ביקשתי מהמדריך שיראה לנו את שער הכניסה למחנה. לא זיהיתי את המבנים השונים במחנה משום שאלה ששימשו למגורי השומרים נשרפו, אבל ידעתי שאם אגיע אל השער הראשי, אוכל למצוא את הצריפים. נדהמתי מכך ששנים רבות אחרי המלחמה עדיין לא צמח דשא ליד חוטי התיל. לא משנה כמה פעמים ניסוי הרשויות לשתול דשא באותו אזור, הוא פשוט לא צמח. המדריך נתן לי רשימה של כל האנשים שהיו בברגן בלזן, ואני מצאתי בה את השמות שלי ושל אחותי. היינו במשלוח האחרון שיצא מברגן בלזן לדכאו. כל מי שנשאר במחנה אחרי המשלוח הזה, מת מטיפוס.

בכיתי. התייפחתי. התרסתי לעבר המחנה: “אתה מת. אני שרדתי! אני כאן! ניצלתי מהשואה!”

התחלתי להתפלל עבור ישועתה של גרמניה, ושהעם הגרמני ישמע על אהבתו של המשיח ועל הסליחה שהוא מספק למאמינים בו.

אלוהים, שאלתי את עצמי, איך אני מסוגלת לומר את התפילה הזאת בבית הקברות הזה, היכן שקרו לי כל כך הרבה דברים נוראיים?

הבחור הגרמני שנלווה אליי בכה בהיסטריה כששמע את התפילות שלי. חיבקתי אותו. “איך את יכולה להתפלל כך בשבילנו אחרי כל מה שעוללנו לך?”, שאל.

“המשפחה שלי לקחה חלק בזוועה הזאת. אנחנו שלחנו אותך לכאן. איך את מסוגלת לעשות את זה? הראי לי את מקור כוחך”. הוא ביקש ממני סליחה, וארבעתנו עמדנו שם ובכינו, והתפללנו זה עבור זה ועבור העם הגרמני.

אתה חייב לסלוח

אם אתה מרגיש שאינך יכול לסלוח למישהו, דע שאינך יכול לשנוא את אותו אדם יותר מששנאתי אני את הגרמנים. הקיבה שלי נהרסה כליל במהלך השואה. לפני שנסעתי לברלין עברתי 27 ניתוחים כדי לתקן את הנזק. השנאה מכה שורשים בגוף, והאהבה אינה יכולה לשכון באותו גוף ששנאה ממלאת אותו. כשבסופו של דבר ויתרתי על כל השנאה שאכלה אותי והאהבה החלה לזרום בי, השתנה משהו בגופי. הכאב שהיה מנת חלקי במשך שנים נעלם. מאז 1981 לא נותחתי יותר משום שאלוהים הוציא מגופי את כל הרעל שהיה שם.

איש אינו מכיר את הכאבים שלך, ואיש אינו מכיר את כאביי. ובכל זאת אין כל הצדקה לשנאה. אתה חייב לסלוח. אתה חייב לוותר על השנאה. הכוח לסלוח לא יכול לבוא ממך. אינך יכול לעשות את זה בכוחות עצמך. לשם כך אתה חייב לפנות לאלוהים. הוא ייתן לך את הכוח.

מפיו של ישראל רוט

איזה כוח אִפשר לרוז פרייס לסלוח לנאצים שעינו אותה ורצחו כמעט את כל בני משפחתה? ב-4 באוגוסט 1975 שמע נרקומן בשם פרנק שרי קולות שהורו לו להרוג כל יצור חי שייקרה בדרכו. שרי רצח שניים ופצע חמישה בעזרת פטיש, לפני שנעצר. אחד הקרבנות היה בעלה של קתי דיוויס. איזה כוח עזר לאלמנה לסלוח לרוצח? ראיינתי את פרנק שרי. הוא סיפר לי שקתי דיוויס ביקרה אצלו בבית הסוהר, הבהירה לו שהיא סולחת לו ונתנה לו במתנה את ספר הבריתות של בעלה. במהלך הביקור שלה השפיל שרי את עיניו לרצפה מרוב בושה. הסליחה העל-טבעית שהיא הפגינה גרמה לו לפנות לאלוהים, והיום, אחרי שסיים לרצות את עונשו, הוא מקדיש את חייו לשיקום אסירים בעזרת אותו כוח על-טבעי. הכוח הזה מקורו ברוח הקודש. אלוהים דיבר על היום שהוא ישנה בו את לב האדם וייתן לנו לב חדש:

“וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר”.

יחזקאל לו 26

הרוח החדשה שאלוהים שם בקרבנו מאפשרת לנו לחיות בממד גבוה יותר ולהתגבר על כל פחדינו.

בירמיהו לא 30 מתועדת נבואה שנאמרה מאות שנים לפני הולדתו של ישוע. נבואה זו מדברת על ברית חדשה שאלוהים יכרות עם עמו, ברית שבמסגרתה הוא לא יזכור עוד את חטאינו משום שאנחנו נדע אותו!

תאר לעצמך מה פירושו של קשר קרוב עם אלוהים, קשר שבמסגרתו אתה יכול לשמוע את קולו ולטעום מאהבתו. אני יודע שזה אפשרי משום שאני מכיר אותו. ואת מה שהוא עשה למעני, הוא רוצה לעשות גם למענך.