פרק 4
שיר חדש
מאת אליושה ריאבינוב
נולדתי בקייב ב-1958 להורים יהודים, שניסו להסתיר את יהדותם כמיטב יכולתם. בבית שלנו לא היה כל סימן ליהדותנו וגם לא סמל יהודי. אף פעם לא ביקרנו בבית הכנסת, ובכל זאת, עוד בילדותי רציתי להיות יהודי כי זה היה מוצאם של הוריי. לא היה לי כל הסבר הגיוני לרצון הזה, רק הרגשתי שכך זה צריך להיות. כשגדלתי, הדת היחידה שנחשפתי אליה הייתה אתיאיזם. בבתי הספר של ברית המועצות לשעבר לימדו שאתיאיזם הוא האמת. באוניברסיטאות היה קורס מיוחד באתיאיזם, והמרצים שלימדו אותו לעגו לעצם האמונה בקיומו של אלוהים. כשהפרופסור שלי טען שהמדע הוכיח במאה אחוז שאין אלוהים, רציתי לבקש שיספר לנו על הוכחה אחת לפחות. התחושה שלי הייתה שהאתיאיזם אינו מבוסס על עובדות מדעיות, אבל לא היה לי אומץ לבטא בקול רם את מחשבותיי.
ידעתי שאלוהים קיים
איך שהוא ידעתי שאלוהים קיים. ידעתי שאפילו דבר פשוט כמו שעון יד לא יכול להיווצר במקרה. איך ייתכן שכל חלקי המתכת הקטנים האלה יצטרפו זה לזה ויהפכו לשעון, גם אם ייתנו להם לשם כך מיליוני שנים? רק טיפש יאמין בכך. ואם שעון יד אינו יכול להיות תוצר של אבולוציה, איך הם מצפים ממני להאמין שמשהו מורכב כמו יצור אנושי יהיה יד המקרה? הרי כל תא בגוף האדם הוא הרבה יותר מורכב משעון יד. האנשים הם כנראה עיוורים אם הם מתכחשים לקיומו של אלוהים.
רבים מבני משפחתי הם מוסיקאים. אבי מלחין ומנגן בכינור, וגם סבי. אמי מנגנת בגיטרה קלאסית. בברית המועצות הם היו מאוד מפורסמים. אבי ניגן בתזמורת, ובאותם ימים היה זה הישג גדול, כי יהודים הוחרמו בדרך כלל ולא הועסקו במשרות ציבוריות. כשהייתי בן חמש, נרשמתי ללימודי פסנתר בבית הספר למוסיקה. לא היה לי מושג כמה אני טוב, עד שנשלחתי למספר תחרויות בכיתה ה’ ובכיתה ו’. להפתעתי זכיתי פעמיים בפרס הראשון. לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר למוסיקה, החלטתי להפוך למוסיקאי מקצועי. התאמנתי בין שש לשמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע. כולם חשבו שמצפה לי קריירה מבטיחה, אבל הייתה לי בעיה – הייתי יהודי. בברית המועצות הדבר נחשב לחיסרון גדול. כשיהודי ביקש להירשם לאוניברסיטה או לבנות לעצמו קריירה, זה היה כמעט בלתי אפשרי. ובכל זאת התקבלתי לאוניברסיטה וסיימתי עם תואר ראשון. הצעד הבא מבחינתי היה לימודים בקונסרבטוריון. הייתי מספיק מוכשר כדי להתקבל, אבל אז היגר סבי לארה”ב. עכשיו נזקפו לחובתי שני חסרונות: הייתי יהודי, וסבא שלי נחשב ל”בוגד”. סבא היה מבקר אמנות מאוד ידוע, והיות שיש קשר הדוק בין מוסיקאים לאמנים, כל אחד בחוגי המוסיקה ידע שסבא חי בארץ קפיטליסטית. כמובן שלא קיבלו אותי לקונסרבטוריון.
ציפייה ממושכת
בשלב זה רציתי לצאת מברית המועצות יותר מכל דבר אחר, ולא היה לי אכפת לאן. השלטונות הקשו עליי בכל דרך אפשרית. אני לא מכיר אדם אחד שביקש לצאת באותה תקופה מברית המועצות ולא נתקל בקשיים אדירים. היה עליי להמציא אין ספור מסמכים, חלקם פשוט מגוחכים. לדוגמה, חבר שהיה גרוש שנים רבות נתבקש להביא מסמך מאשתו לשעבר, לפיו היא מתירה לו לעזוב את ברית המועצות.
המשרד שטיפל בבקשת היציאה שלי קרא לי בוגד. הכנתי את עצמי מראש להתעללות המילולית, ובכל זאת זה לא היה קל. לא הרגשתי כמי שבגד בארצו. האמנתי שלכל אדם יש זכות לבחור היכן לחיות. אחרי שהגשתי את כל המסמכים הדרושים החלה ציפייה ממושכת. יש כאלה שחיכו שנים לאשרת יציאה. בסופו של דבר מתקשר מישהו ומודיע לך אם אתה רשאי לצאת או לא, אבל תקופת ההמתנה היא מאוד קשה. לא יכולתי לעבוד משום שהגשתי בקשת הגירה ואיש לא היה מוכן להעסיק אותי. נוסף על כך קיבלתי צו גיוס. השלטונות עשו זאת כדי לזרוע פחד בלבם של אלה ששקלו לעזוב את ברית המועצות.
כך חלפו שמונה חודשים ואני נתפסתי לחרדה. ידעתי שהיו כאלה שבקשתם נשללה, והדבר הפחיד אותי. מה אעשה אם לא ירשו לי לעזוב? לעולם לא אוכל לבסס את הקריירה המוסיקלית שלי ברוסיה. תמיד ירדפו אותי. בכל מקום ידעו שניסיתי “לברוח”, והעתיד שלי יהיה אומלל. הייתי חייב לשפוך את הלב בפני מישהו, אבל לא חשבתי שיש בכל העולם מישהו שיוכל לעזור לי. ואז חשבתי: אם יש אלוהים בשמים, כדאי שאנסה אותו. אבל השאלה הייתה, היכן אמצא אותו? חשבתי שאולי כדאי ללכת לבית כנסת, אבל לא היה לי כל מושג איפה יש בית כנסת. וכמובן שלא עלה על דעתי להסתובב בחוצות העיר ולשאול היכן נמצא בית הכנסת הקרוב. אם האיש שאליו אפנה יהיה במקרה סוכן ק.ג.ב., יסתיים הטיול שלי בבית הסוהר. יום אחד ראיתי תמונה של ישוע על צלב. בקורס על אתיאיזם למדתי שישוע הוא המשיח של הנוצרים. שם, כמובן לימדו שהוא יציר הדמיון, ושאף פעם לא נולד אדם כזה. אבל אני החלטתי להתפלל לישוע. “ישוע”, אמרתי, “בבקשה הוצא אותי מהארץ הזאת”. ואז הסתובבתי והלכתי משם. זמן קצר אחר כך קיבלה משפחתי היתר יציאה, אבל אני לגמרי שכחתי מאותה תפילה. ב-1979 הגענו לשיקאגו, ומיד נרשמתי ללימודי מוסיקה באוניברסיטה. בארץ החופשייה שהגענו אליה החלטתי לבדוק את שורשיי היהודיים. קראתי ספרים על היסטוריה יהודית. אפילו ביקרתי מספר פעמים בבית כנסת רפורמי. התפילות אמנם שיעממו אותי, אבל התרגשתי מעצם העובדה שאני נמצא בקרב בני עמי. במשך שנים רבות הרחיקו אותי מהמורשת שלי, ולכן הרגשתי כמו מי שקיבל בחזרה משהו שנגזל ממנו.
מצאתי את המשיח
נעשיתי פעיל בקהילה היהודית. שם גם למדתי שיהודים ונוצרים אינם מתערבים זה בזה. הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי על כך. בקורס על אתיאיזם למדתי קצת על הדתות השונות, אבל לא היה לי כל מושג שנאסר על היהודים להאמין בישוע. באחד הימים חזרה אחותי הביתה וסיפרה לאמי שהיא מאמינה באלוהים, ושישוע הוא המשיח של היהודים. אמא הגיבה בצורה קשה. הן שוחחו על כך ואני הקשבתי להן מהחדר הסמוך. להפתעתי, הדברים שאמרה אחותי נשמעו לי מאוד הגיוניים. היה זה נס בפני עצמו, כי עד אז אף פעם לא ייחסתי חשיבות כלשהי לדברים שאמרה אחותי הקטנה.
בשקט, בלי לומר על כך דבר לאיש, התחלתי לקרוא חומר שאחותי הביאה הביתה. ספר אחד גולל את סיפוריהם של כמה רבנים שמצאו את המשיח והאמינו בישוע. הייתי המום מהדברים שקראתי שם. נדהמתי מכך שרב יכול להאמין בישוע. הספר גם פירט נבואות שמופיעות בתנ”ך ושהתגשמו בישוע. פרקים כמו ישעיהו נג, שמכילים הרבה נבואות משיחיות, ריתקו אותי. רציתי לדעת את האמת. ביקשתי מאלוהים שייתן לי אות – אם ישוע הוא אכן המשיח. לפתע הואר החדר שלי באור בהיר. זה נמשך כמה דקות ואז נעלם האור. גם אחרי שאלוהים ענה על התפילה שלי לגבי היציאה מברית המועצות, וגם אחרי שהחדר שלי הואר באור מיוחד, עדיין התקשיתי להכיר באמונה שהחלה להכות בי שורשים. גדלתי בסביבה כל כך חסרת אמונה, ולכן ביקשתי מאלוהים אות נוסף. אבל הוא לא ניאות לבקשה זו.
אחותי למדה את הכתובים באופן קבוע עם קבוצה שנפגשה בלב לבה של הקהילה היהודית. אמי חששה שהיא תירדף בשל אמונתה בישוע, וביקשה ממנה להפסיק ללכת לשם. אבל אחותי אמרה: “אני מאוד רוצה ללמוד את הכתובים. אכפת לך שהקבוצה תיפגש אצלנו בבית?” והיות שהבית שלנו היה מרוחק מהקהילה היהודית, הסכימה אמי.
הוזמנתי להצטרף. רציתי, אבל לא הייתי מוכן להודות בכך. “אני לא ממש מעוניין”, אמרתי, “אבל אשב ואקשיב לכם”. במהלך השיעור הצביע המנחה לעברי ושאל: “האם אתה מאמין שישוע הוא המשיח?” התכוונתי לענות בשלילה, אבל לא הייתי מסוגל. במקום זאת התמלאתי אומץ ואמרתי, “כן”.
כשסיפרתי על כך לאמי, היא כבר התחילה להתרגל לרעיון כולו. האמת היא שלא היה לה אכפת אם אנחנו מאמינים בישוע או לא. היא רק חששה מכך שהקהילה היהודית תרדוף אותנו בשל אמונתנו.
עם קבלת התואר השני שלי מאוניברסיטת דה פול ערכתי שני קונצרטים. היו אלה ההישגים הגדולים בחיי עד אז. בשעתיים שניגנתי בהן, וגם זמן קצר אחר כך, חשתי תחושה אדירה של הישג. אנשים מאוד אהבו את ההופעה ושיבחו אותי על כך. אבל ביום המחרת הרגשתי מרוקן לחלוטין. כל השעות הארוכות האלה של אימונים, שנה אחרי שנה, הולידו שני רגעים קצרים ביותר. והנה, ההוד של אותם רגעים חלף לו, וכל מה שנותר היה אותה תחושה מוזרה של ריקנות…
בהתחלה רציתי לחבר יצירות חדשות ולנגן, כדי שאנשים ישבחו אותי פעם נוספת ויאמרו לי כמה נפלא אני. הייתי בטוח שאלמלא כן, פשוט אטבע. רק טבעי שהאדם ירצה להגיע לגדולה, אבל איננו אמורים להשתמש בהישגים שלנו כדי לפאר את עצמנו. אלוהים לימד אותי במשך הזמן שהוא רוצה שאחיה למענו. וכך, במשך כשנה, לא ניגנתי כלל, ובמשך שנתיים לא הופעתי באף קונצרט חשוב. הפסנתר היה האליל שלי. כשהבנתי את זה, שמתי אותו על המזבח ואמרתי לאלוהים: “אם אינך רוצה שאשתמש בכישרון הזה, לא אעשה זאת. אני רוצה שחיי יפארו אותך”. בינתיים נרשמתי ל-Moody Bible institute, שם פגשתי את רעייתי, ג’ודי, גם היא יהודייה משיחית. בתום הסמסטר הראשון באנו לביקור בישראל. אחד הרגעים הנעלים בביקור שלנו היה כשהתפללנו עבור ילד חולה אפילפסיה. ג’ודי ואני ביקרנו אצלו עם חבר רוסי, שפתח את לבו לישוע זמן קצר לפני כן. התקשינו לשוחח עם המשפחה משום שלא הייתה לנו שפה משותפת. אנחנו דיברנו אנגלית ורוסית ואמו של הילד דיברה עברית וספרדית. אלוהים הראה לי שרוח רעה היא שגורמת לאפילפסיה. וכך, בפעם הראשונה בחיי, ציוויתי על רוח רעה לצאת בשם ישוע. לפתע רמז לי הילד שהוא חש שמשהו יצא ממנו. לא היה לו כל מושג שהתפללתי בשבילו משום שהוא לא הבין את שפתי. כמה חודשים אחר כך נודע לי שמאז לא היה לו כל התקפים!
שיר חדש לאלוהים
לאחר שחזרנו לארה”ב התחלתי להבין שאלוהים רוצה שאשתמש בכישרון המוסיקלי שלי כדי לשרת אותו. הרגשתי צורך אדיר להלל את אלוהים על ידי שירה. זה מעניין, כי אני לא שר טוב במיוחד. אבל כל מי שמאמין בישוע יכול לקבל מאלוהים שיר חדש, בין שהוא מוסיקאי בהשכלתו ובין שלא. כשהשיר החדש התחיל להתגבש בלבי, ניגשתי לפסנתר והתחלתי להלל את אלוהים. לחנים חדשים ויפהפיים זרמו מתוכי.
אלוהים הפגין את נאמנותו כלפיי כל השנים. מאז הוא אפשר לי לנגן בשבדיה, בגרמניה, באוסטריה, בקנדה, באוקראינה, בישראל ובמקומות רבים
ברחבי ארה”ב. עד היום הפקתי שמונה תקליטים. כמו כן בירך אלוהים את ג’ודי ואותי בשני ילדים נפלאים – יאשיהו ויסמין.
אולי יש בחייך נסיבות קשות כמו אלה שהיו בחיי. חיפשתי את התשובות בכיוונים שונים. אבל מצאתי שהדרך היחידה לשלום ולניצחון אמתיים נמצאת במשיח. הוא ישים בפיך שיר חדש.
מפיו של ישראל רוט
בוא נראה מה קורה כשחייל רוסי, שגדל בידיעה שאין אלוהים, פוגש לפתע את אלוהים?
איך יכולתי להאמין?
אלוהים שלי, בבקשה האזן לתפילתי!
אתה מבין, עד היום לא דיברתי אליך כלל. ורק היום, ורק עכשיו, אני קורא אליך: “אנא, בוא!”.
בילדותי לימדו אותי שאינך קיים, שלא ייתכן שאתה קיים. אבל איך יכולתי להאמין לזה? אני מייסר את עצמי על כך. אמנם בעבר לא בדקתי לעומק את ההוכחות לקיומך. אבל אתמול בלילה ראיתי במו עיניי וחשתי את פועל ידך. ראיתי את עצמי בתוך בור שהותיר אחריו רימון שהתפוצץ. ים של כוכבים השתרע מעל ראשי. נדהם מהמראה המופלא הזה, הבנתי לראשונה על איזה שקר איום גדלתי כל השנים. אדוני ואלוהיי! אין לי כל מושג אם תושיט את ידך ואם תענה לי. אני מדבר אליך וקורא לך בתקווה שתבין ותהיה אתי. כמה מוזר שלפתע, בתוך כל זוועות המלחמה האלה, נגלה לי אורך. פגשתי אותך בערפל הנורא הזה. אני כל כך שמח שזיהיתי אותך והבנתי שעכשיו אתה שוכן בלבי.
בחצות יתקע השופר לקרב, אבל אני אינני פוחד עוד, כי אתה מנחה אותנו בידך ומבטך זורח עלינו.
הנה נשמע האות – עליי ללכת… אני רק יכול לומר שקרב עקוב מדם מחכה לנו. היית כל כך נדיב כלפיי, כל כך טוב. אני יוצא עכשיו לדרך ואנצור בלבי את דמותך. אולי הלילה אדפוק על הדלת שלך. אני מחזיק מעמד בזכות תקווה אחת – שבסוף תחבק אותי, כשאתייצב לפניך בפעם האחרונה.
היה שלום, אדוני, אני יוצא לדרך. ייתכן שלא אשוב עוד לעולם. אלוהים, אני חושב שדמעה היא זו שזולגת מעיני, אבל המוות אינו מפחיד אותי עוד. אני נוצר אותך בלבי, ועיניי נפקחו לראותך.
אלכסנדר זאצפה, חייל. נהרג בחזית הרוסית, 1944.
רוב היהודים שחיים בארה”ב הם אגנוסטיקנים, אבל רוב היהודים ברוסיה חונכו על ברכי האתיאיזם. המצב הזה משתנה במהירות בשתי המדינות. מאות אלפי יהודים רוסיים מאמינים עכשיו בישוע, כמו אליושה.
היכן אתה נמצא בעניין הזה? האם אתה מאמין שיש אלוהים שברא את העולם? כשלימדו אותנו בבית הספר על אבולוציה, זה נשמע הגיוני למדיי. אבל היום אני יודע שצריך יותר אמונה כדי להאמין שהעולם נוצר במקרה מאשר להאמין לסיפור הבריאה של בראשית. קח למnשל את השעון שלך, פרק אותו לחלקים ושים אותם בקופסת נעליים. אם תנער אותה במשך מליון שנה, האם הם יתחברו זה לזה כך שהשעון יפעל? בהשוואה לשעון, עד כמה מורכבים הם הלב האנושי ואלפי המטרים של נימי הדם שנמצאות בו?
האם ידעת שבכל עצב אופטי שקיים בעין האנושית יש מיליון סיבים? כל אחד מהם מחובר למוח. כשעין מסתכלת על חפץ מסוים, היא שולחת מסר למוח, וזה מחשב את המרחק לאותו חפץ. אז משדר המוח מסר לשרירים של עדשת העין כדי שתצטמצם או תתרחב, וכך תוכל לראות את החפץ בחדות. בשבריר שנייה העין מכניסה את עצמה לפוקוס.
ב-24 השעות האחרונות פעם לבך כ-100,000 פעם, הדם שלך עבר מרחק של כ-300 ק”מ בתוך כמעט מיליון הוורידים והעורקים שקיימים בגופך. הכליות שלך סיננו למעלה מ-160 ליטרים של נוזלים, וקרוב לוודאי שהפעלת שבעה מיליוני תאים במוח שלך. אף מכונה שהמציא האדם אינה משתווה לגופך.
אגב, אם האדם התפתח מקוף, איך זה שעדיין יש קופים בעולם? ומדוע מעולם לא נמצאו מאובנים של יצורים שחציים אדם וחציים קוף? ומדוע כל “חוליה חסרה” שנמצאה בשלב מסוים בין הקוף לאדם התגלתה בסופו של דבר כטעות או תעלול?
בתיכון למדנו טבלאות אבולוציוניות. הן הבהירו כעובדה גמורה שהדינוזאורים חיו מיליוני שנים לפני האדם. במוזיאון הבריאה (Creation Evidences Museum) שבגלין רוז, טקסס, יש הוכחות לטביעות אצבעות של בני אדם ודינוזאורים, שהוטבעו על אבן גיר בהפרש של דקות אלה מאלה. באותה אבן יש 57 עקבות של בני אדם ו-102 עקבות של דינוזאורים – מה שמוכיח שהטבלאות האבולוציוניות הן פרי הדמיון. בני אדם ודינוזאורים חיו על פני כדור הארץ בו-זמנית.
ומה לגבי תיאוריית “המפץ הגדול”? אם פיצוץ גדול יצר סדר מתוך תוהו ובוהו, איך זה שכל פיצוץ אחר בהיסטוריה הותיר אחריו רק בלגן אחד גדול? כתבי הקודש מלמדים אותנו ש”מפץ גדול” עוד צפוי לנו:
“יוֹם יהוה כְּגַנָּב יָבוֹא. אָז הַשָּׁמַיִם בְּשָׁאוֹן יַחְלְפוּ וְהַיְסוֹדוֹת יִבְעֲרוּ וְיִתְפָּרְקוּ, וְהָאָרֶץ וְהַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָלֶיהָ”.
השנייה לפטרוס ג 10
אז יביא אלוהים ארץ חדשה ושמים חדשים, ובהם ישרור סדר מוחלט. יהיה זה גן עדן עלי אדמות:
רָאִיתִי שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה, כִּי הַשָּׁמַיִם הָרִאשׁוֹנִים וְהָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה עָבְרוּ וְהַיָּם אֵינֶנּוּ עוֹד.
התגלות כא 1