“אתה הרי לא מבין עברית. אז מניין לך מה כתוב תנ”ך?”

“נכון, רבי, אני אמנם לא מבין עברית, אבל אני אלמד. בינתיים אני נעזר במילון”.

“בינתיים…שטויות. מי שלא יודע עברית לא יכול להבין את הכתוב”.

לעולם לא אשכח את השיחה הזאת. השנה הייתה 1972. זמן קצר לפני כן מלאו לי 17 ואני התחלתי להאמין בישוע. השינוי בחיי היה מאוד דרמטי. חודשים ספורים לפני כן עוד הזרקתי לעצמי הרואין וצרכתי כמויות אדירות של כדורי אל.אס.די. וספיד. הכינוי שהצמידו לי, “דוב הסמים”, תיאר היטב את מצבי. חיי היו מלאי חטא וגאווה ורקובים עד היסוד. וכל זה למרות החינוך היהודי-מסורתי שקיבלתי בבית הוריי בלונג איילנד. הוריי היו נשואים זה לזה באושר.

אבי היה עורך דין מכובד. הוא שימש כיועץ המשפטי הבכיר של בית המשפט העליון במדינת ניו יורק. פניתי לסמים לא בגלל סערה פנימית שנקלעתי אליה או חיפוש רוחני. הסמים נתנו לי הרגשה טובה!

כבר בגיל צעיר ראו בי מתופף מוכשר למדיי, ואורח החיים של וודסטוק (“עשו אהבה, לא מלחמה; תפוס ראש טוב; עשה מה שבראש שלך”) מאוד קסם לי. רציתי להיות כמו כל אותם כוכבי רוק! ואכן, מהר מאוד הפכו חיי למסיבה אחת ממושכת.

הפתעת חיי

אבל לאלוהים היו תכניות אחרות בשבילי. שניים מחבריי הטובים ביותר (נגן הבס ונגן הגיטרה בלהקה שלנו) גדלו בבתים חילוניים, במשפחות נוצריות. הם היו קרובים לישוע כמוני בערך. אבל היו להם שתי ידידות, שתי אחיות שאביהן “נולד מחדש”, והדוד שלהן עמד בראש קהילה משיחית קטנה בקווינס שבניו יורק. האחיות נהגו ללכת לקהילה רק כדי לשמח את אביהן, ושני החברים שלי הצטרפו אליהן משום שרצו לבלות אתן. אני הצטרפתי באחד הימים כדי לוודא שלא ייסחפו. לא אהבתי את השינויים שראיתי בהם!

הייתה זו הפתעת חיי. באותה קהילה קטנה פגשתי את האלוהים שאפילו לא חיפשתי אחריו. גיליתי את האמת אודות ישוע – המושיע והמשיח שמעולם לא האמנתי בו. חיי השתנו כליל! אהבתו של אלוהים שברה את ההתנגדות שלי, ובתשובה לתפילותיהם של כמה אנשים נאמנים, שהתפללו בשבילי ללא הרף, הפניתי עורף לחיי הטומאה. אבי התענג על השינוי שחל בי. הייתה לו רק בעיה אחת עם זה: “אנחנו יהודים! עכשיו, כשאתה נקי מסמים, אתה צריך להיפגש עם הרבי שלנו ולחזור לחיק המסורת”.

וכך התחילו המפגשים שלי עם הרב הצעיר והמלומד, שזמן קצר לפני כן התמנה לראש בית הכנסת שבו חגגתי את בר המצווה שלי.

אני חייב ללמוד עברית

לא היה לי כל ספק שהחוויה שעברה עליי בקהילה הייתה אמתית. אבל איך אוכל לענות על שאלותיו של הרבי? איך אשיב על טענותיו שבתרגום האנגלי של הכתובים נפלו שיבושים רבים, ושכותבי הברית החדשה פירשו לא נכון את התנ”ך? הוא ידע לקרוא את המקור, אני לא. הרבי הפגיש אותי עם רבנים מברוקלין, עם אנשי חב”ד חרדיים שהתמחו בטיפול ביהודים “תועים” כמוני. אני מצדי שמחתי על ההזדמנות לספר להם על אמונתי החדשה. אחרי הכול, קראתי אז את הכתובים יומם ולילה, שיננתי מאות פסוקים, התפללתי במשך שעות ואפילו ניסיתי לשכנע בחורה יהודייה שהצטרפה לעדי יהוה שאמונתה אינה מבוססת על הכתובים.

אבל לרבנים האלה מברוקלין היו תשובות שעד אז לא שמעתי אותן, וכולם היטיבו לקרוא ולהבין עברית משחר ילדותם. אני בקושי זכרתי איך אומרים בעל פה את האל”ף בי”ת! וחוץ מזה, הם נראו כל כך יהודים עם הזקנים השחורים שלהם וכל השאר. האמונה שלהם נראתה לי כל כך עתיקת ימים ואותנטית.

“האם גם שלי כזו?”, תהיתי, והחלטתי להירשם ללימודי עברית באוניבר-סיטה. האמנתי שאם האמונה שלי היא אמתית, היא תעמוד במבחן אקדמי. אם ישוע הוא אכן המשיח היהודי, אינני צריך לחשוש. שאלות רציניות ראויות לתשובות רציניות, ואני הייתי נחוש בדעתי ללכת לאן שתוביל אותי האמת, ולא משנה מה יהיו התוצאות. בהדרגה הבנתי שאת התואר שלי עליי לעשות בנושא שקשור בתנ”ך וביהדות. בשנת הלימודים הבאה לקחתי רק קורסים בשפות, שש שפות ליתר דיוק: עברית, ערבית, יוונית, לטינית, גרמנית ואידיש. הרגשתי שהמוח שלי מתרוקן! אבל רציתי לקרוא את החומר בשפת המקור, ללא כל סיוע ומתווכים. לא הסתפקתי בלימודים באוניברסיטה. כדי להשיג את המטרה שהצבתי לעצמי החלטתי ללמוד שפות נוספות: אכדית, אוגרית, ארמית, אשורית, פיניקית, פונית, מואבית ועוד. כשישבתי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי, כבר שלטתי ב-15 שפות, בחלקן שליטה כמעט מלאה, בחלקן שליטה חלקית. את הדוקטורט עשיתי באוניברסיטת ניו יורק, בלשונות המזרח הקרוב.

יסודות כוזבים

ברוב הקורסים לימדו פרופסורים יהודים, ומדי פעם גם הזדמן לי ללמוד באופן פרטי עם כמה רבנים. כיצד זה השפיע על האמונה שלי? האמת היא שהיא רק התחזקה. לימודיי רק שכנעו אותי שישוע הוא המשיח שעליו ניבאו הנביאים – מות הכיפורים שלו, תחייתו ושובו לעולם בבוא היום. סוף סוף מצאתי תשובות ניצחות לשאלות הרציניות שהטרידו אותי.

וגיליתי עוד דבר שלא ציפיתי לו: לא הברית החדשה היא שנבנתה על יסודות כוזבים, אלא היהדות הרבנית! היהדות הרבנית התרחקה מהתנ”ך, לא הברית החדשה. היהדות הרבנית אפילו אינה מתיימרת להיות מבוססת על פרשנות מילולית של הכתובים. הרבנים טוענים שהאמונה שלהם היא חוליית המשך בשרשרת האין סופית של מסורת, שראשיתה בימי משה רבנו והנביאים, שרשרת שמעולם לא נותקה.

האמת היא שזוהי נקודה חשובה. בהמשך אוכיח ששרשרת כזו אינה קיימת. פעמים רבות שמעתי רבנים ואנטי-מיסיונרים אומרים בטון מלגלג, שבלי המשיח אין קיום ליהדות המשיחית, ושהיהדות, לעומת זאת, יכולה להתקיים גם בלי משיח, על אף שמדובר בדמות מרכזית ביותר בחשיבה היהודית. לטענתם, היהדות היא דת התורה. כמובן שבלי המשיח אין משיחיות, בדיוק כמו שאין ישועה בלי מושיע ואין שחרור בלי משחרר. עם זה אין לי כל בעיה. האמונה שלנו מתבססת על אישיותו של המשיח ועל מפעלו. אבל השאלה האמתי היא על מה מבוססת היהדות המסורתית.

היהדות שמוכרת לנו היום איננה הדת שעולה מן התורה, אלא דת הלכה. ללא המסורת הרבנית אין כל קיום ליהדות המסורתית. ללא הרבנים אין כל יהדות רבנית. דברים אלה מאוד חשובים! בעיניהם של יהודים רבים, המסורת, שהיא חכמת אנשים מלומדה, חשובה יותר מהאמת שעולה מן התנ”ך.

לפני למעלה מ-20 שנה אמר לי רב אורתודוקסי שאני קורא את הכתובים מבעד למשקפיים שמערפלים את ראייתי. הוא התכוון לכך שלעולם לא אבין את דבר אלוהים, ולא משנה עד כמה כנות הן כוונותיי. אני התייחסתי לדבריו בכובד ראש. ראיתי בהם האשמה חמורה. לכן התחלתי ללמוד את הכתובים מכל זווית אפשרית. שאלתי את עצמי אם יש פירושים אחרים שאפשר לתת לכתוב, וקראתי תיגר על התשובות המשיחיות המקובלות שכולם נהגו לתת.

היום אני יכול לומר בכל הכנות שהיהודים הדתיים הם שרואים את הכתובים מבעד למשקפיים שמערפלים את ראייתם, למרות הכנות והמסירות שבה הם עושים זאת. שאל אותם, והם יאמרו לך שמה שכתוב בתנ”ך זה מה שהחכמים והרבנים אומרים שכתוב שם. מי הם שיחלקו על דעתם של גדולי תורה? מי הם שיתנגדו לפרשנויות של הרבנים מימי הביניים? איך הם יכולים להפר את המסורת שירשו מאבות אבותיהם? “אחרי הכול, מה אני יודע? אבי למד את זה מאביו שלמד את זה מאביו, שלמד את זה מאביו, וכן הלאה, עד משה רבנו. מה אתה רוצה לומר, שהם חיו בתרמית? איך אתה בכלל מעז לפקפק בקדושתה של המסורת?”

וכך, המיתוס של שרשרת שלעולם לא נותקה ושמגיעה עד משה רבנו, מנע מיהודים רבים לקרוא את התנ”ך בעצמם. וזוהי הבעיה העיקרית.

טלפון שבור

יש משחק שילד אחד לוחש בו משהו באוזנו של הילד שיושב לידו, וזה מעביר את אותו מסר (או מה שהוא זוכר ממנו) לילד הבא, וכן הלאה. כשהמסר מגיע לילד האחרון, הוא דומה רק בקושי למה שאמר הילד הראשון.

היהדות הרבנית מאמינה שאלוהים נתן למשה את התורה שבכתב (החומש). אבל הרבנים מלמדים שרוב המצוות בתורה ניתנו בקיצור, בהכללה, בדומה לראשי פרקים. משום כך, יש לפרשן. יש להרחיב ולהסביר אותן. על פי ההלכה, אלוהים נתן למשה גם את התורה שבעל פה, וזאת מפרשת את התורה שבכתב. משה מסר את התורה שבעל פה ליהושע, שמסר אותה ל-70 הזקנים שחיו בדורו, והם העבירו אותה לנביאים ולדורות הבאים. וכך נמשך הדבר, עם שפע של תוספות.

הרבנים מלמדים שהתורה שבעל פה ממשיכה לגדול כי בכל דור מתפתחות מסורות חדשות ונוֹצַרים מצבים שמצריכים עיון מחודש ופסקי הלכה תואמים. כ-200 שנה לאחר מותו של ישוע הפכה התורה שבעל פה לעסק מורכב ומסובך, והיה צורך להעלות אותה על הכתב כדי שלא תשקע בתהום הנשייה. (בדיוק כך, מצאו הרבנים לנכון להעלות על הכתב את יסודות התורה שבעל פה.) וכך נוצרה המשנה, שבמשך כמה מאות שנים הורחבה והפכה לתלמוד.

לפי הרבנים, אלה שלמדו את התלמוד המשיכו לפתח ולמסור מדור לדור את התורה שבעל פה. כל יהודי דתי מאמין באמונה שלמה שאי אפשר להבין את התנ”ך ולקיים את מצוותיו של אלוהים בנפרד מהתורה שנמסרה בעל פה. ומה קורה כאשר יהודי דתי פוגש יהודי שמאמין בישוע? הוא מתייחס אליו כאל בּוּר ועם הארץ ולועג לדרך שהוא מתייחס בה לתנ”ך: “יש לנו מסורת שנשמרה מאז ימי משה רבנו! איך אתה מעז לחלוק עליה?! איך אתה מעז ללמד אותנו משהו אחר?”

המסורת הפכה לעניין כבד משקל ביהדות, והיא מונעת מאנשים לחשוב בעצמם. (אני מגחך לעצמי, אם לנקוט לשון עדינה, בכל פעם שיהודי דתי אומר לי ששטפו לי את המוח.) עכשיו תוכל אולי להבין טוב יותר מדוע יהודים דתיים שפוגשים יהודי משיחי יאמרו מיד: “אני חייב לשאול את הרבי. הוא כבר יאמר לי מה הפירוש האמתי של הפסוק הזה. הוא יחפש את התשובה בספריו”. היהודי הדתי מאמין שככל שמעמיקים לבדוק את השורשים ההיסטוריים של סוגיה כזו או אחרת, כך מגיעים להתגלות המקורית שניתנה למשה על הר סיני (נשמע כמו “טלפון שבור” בן 3,500 שנה). המסורת התלמודית גורסת שמאז ימי משה רבנו אנחנו נמצאים במצב של הידרדרות רוחנית מתמשכת. זוהי אחת הסיבות לכך שיש להישען על השקפותיהם של דורות קודמים! הם היו קרובים יותר לאלה שקיבלו את ההתגלות הראשונית, וחיו ברמה רוחנית גבוהה יותר. הם יכולים לומר לנו לְמה באמת מתכוון הכתוב. והם עוד מלגלגים על כך שאנחנו קוראים את התנ”ך מבעד למשקפיים שמערפלים את ראייתנו!

האם המסורות נכונות?

“אבל”, ישאל מישהו, “מניין לך שהמסורות האלה אינן נכונות? מניין לך שהן אינן מספקות את הפירושים הנכונים?” התשובות שלי הן פשוטות:

1.  המסורות לוקחות לעצמן סמכות שהתנ”ך מעולם לא נתן להן.

2.  הן מייחסות להיגיון של כמה מלומדים חשיבות העולה על זו של הנבואות שניתנו משמים.

3. הן סותרות את המשמעות הברורה ביותר של הכתוב.

4. במקרים רבים הן אפילו סותרות את דברי אלוהים.

5. אין בתנ”ך כל הוכחה לקיומה של שרשרת כזו של מסורות. אדרבה, יש שפע של הוכחות הסותרות את קיומה.

ולפני שאתן כמה דוגמאות, אני רוצה שתבין שאינני מדבר על סתירות שוליות ועל פרשנות לוקה בחסר. לא, אני מדבר על לב לבה של היהדות הרבנית, שהפכה לדת שקמה או נופלת על המסורת. כל יהודי צריך לשאול את עצמו: “מה עליי לעשות כשהתנ”ך אומר דבר אחד והמסורת דבר אחר? האם אלך בעקבות מה שאומר אלוהים או שאציית לבני אדם?”

אינני טוען שאותם מנהיגים יהודיים שחיברו את התורה שבעל פה היו מרושעים או רמאים גדולים. רובם היו קנאים לדתם. הם ניסו לחיות בצדקה ולשאת חן בעיני אלוהיהם. אבל הם צדקו? האם המסורות שגיבשו מקורן באלוהים, או שמדובר במצוות אנשים מלומדה? הבה נבדוק את העניין. את כל הדוגמאות שאביא עכשיו הקפדתי לצטט בהקשרן המדויק.

ראשית, נראה מה אומרת היהדות הדתית על עצמה. לדעת המלומד הדתי בן ימינו, חיים שימל, העם היהודי “אינו ממלא אחר המשמעות המילולית של התנ”ך, וכך נהג מאז ומתמיד. העם היהודי נשלט ופועל על פי הפרשנות שניתנה למילה הכתובה”.1 לדעת רבי ז’ ה’ חאייס, בן המאה ה-19, התלמוד מלמד שלדברים “שהועברו על ידי אלוהים מדור לדור בעל פה” יש “ערך רב יותר” מאשר לתורה שבכתב. חאייס הרחיק לכת וקבע: “כל ישראל חייבים לשמור אמונים לסמכות של המסורת הרבנית… מי שאינו תומך בתורה שבעל פה ובמסורת הרבנית – אין לו חלק ונחלה בעם ישראל”.2

על סמך מה הוא ביסס את טענותיו? הרבנים גורסים שהתנ”ך הוא שנותן להם את הסמכות לפרש את התורה ולהוציא פסקי הלכה חדשים. הם מסתמכים על הנאמר בדברים יז 12-8, שהם אולי הפסוקים החשובים ביותר בתנ”ך בעיני הרבנים. הבה נראה מה נאמר שם:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ. וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.

וּבָאתָ, אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ, עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה. לֹא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אוֹ, אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.

משה בעצם אמר כאן שבכל דור ישמשו הכוהנים והשופטים שיקומו בירושלים כמעין בית דין גבוה, כדוגמת בתי הדין הגבוהים לצדק שפועלים היום במדינות רבות בעולם וגם בישראל. מתפקידו של בית הדין הזה ליישב סוגיות בעניינים שונים כמו רצח, דינים אזרחיים ופגיעות גופניות, ותוּ לא! פסוקים אלה אינם נותנים לרבנים מן הדורות הבאים (איפה בכלל מוזכרת שם המילה “רבי”?) כל סמכות, וגם אינם מאצילים על מישהו סמכות ללמד את היהודי היכן להתפלל, על מה להתפלל, איך לשחוט את הבקר, במה להאמין בכל מה שקשור למשיח, מתי לבקר חולים, האם מותר או אסור לכתוב בשבת, וכן הלאה וכן הלאה. אף לא אחד מהדברים האלה! אבל מקומץ הפסוקים האלה שואבים הרבנים את כל כוחם.

הרמב”ן, בן המאה ה-13, לקח את פס’ 11 – “על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל” – ופירש אותו כך: “גם אם נדמה לך שהם משנים עובדות והופכים ימין לשמאל… מוטל עליך להאמין שמה שהם קוראים לו ‘ימין’ אכן ימין הינהו”. מדוע? משום שרוח אלוהים שוכן בהם, ואלוהים ירחיק אותם מדבר טעות.3 איזו קביעה נחרצת! אם החכמים אומרים ששמאל הוא בעצם ימין, אתה חייב לציית.

נלך צעד נוסף קדימה. מה תעשה אם 1,000 נביאים בשיעור קומתם של אליהו ואלישע יאמרו לך שהתורה מתכוונת לדבר מסוים ואילו ב-1,001 רבנים יאמרו שהיא בעצם מתכוונת למשהו אחר? למי עליך לציית? הרמב”ם, המלומד היהודי בעל ההשפעה הגדולה ביותר בימי הביניים, קבע נחרצות: “ההחלטה הסופית היא בידיהם של 1,001 החכמים”.4 כן, התלמוד אפילו מלמד שאילו חלק אליהו בכבודו ובעצמו על דעתם של הרבנים לגבי מסורת מסוימת או מנהג מסוים – לא לגבי התורה עצמה אלא לגבי מנהג שמבוסס על התורה – אין לציית לאליהו.5

“אבל”, תאמר, “אולי יש בזה משהו. האם איננו אמורים לפעול על פי המשמעות הפשוטה והברורה ביותר של התנ”ך, גם אם יקום נביא שיטען שאלוהים אמר לו משהו אחר?” כמובן שכן. אבל זה לא מה שאמר הרמב”ם. הוא בעצם טען שאם מישהו כמו אליהו מעדיף את המשמעות הפשוטה והברורה של הכתובים על פני התורה שבעל פה, יש לציית לתורה שבעל פה. כך שגם כשאין כל ספק שהאדם הוא נביא אלוהים, שכוחו של אלוהים עומד מאחורי דבריו ושדבריו תואמים את הכתובים, עדיין יש לדבריו פחות משקל מאשר למסורת הרבנית. ופסיקתם של חז”ל, אפילו ברוב של אדם אחד, עולה על דבריהם של נביאים כמו אליהו ואלישע. האם הדברים ברורים יותר עכשיו?

מי קובע – הרבנים או אלוהים?

וזה עוד לא הכול: להחלטה חוקית שעשו חז”ל יש תוקף רב יותר מאשר לקולו של אלוהים! התלמוד מספר את הסיפור הידוע (“תנורו של עכנאי”, בבא מציעא נט ב) על דיון שהתנהל בין רבי אליעזר לבין רבנים אחרים, אם תנור מסוג מסוים נחשב לטהור. רבי אליעזר ענה על כל שאלותיהם, אבל הם סירבו לקבל את פסיקתו. אז אמר רבי אליעזר שייתן מספר סימנים, שיאשרו את ההלכה שפסק: אם התורה מסכימה עם ההלכה שלי, ייעקר עץ החרוב הזה משורשיו; תיבש אמת המים הזו; כותלי בית המדרש הזה ייפלו. למרבה הפלא, התלמוד מספר שכל אחד מהנסים האלה התרחש, ובכל זאת מיאנו הרבנים האחרים לקבל את ההלכה שפסק רבי אליעזר. לבסוף קרא רבי אליעזר לאישור מיד אלוהים עצמו. מיד יצאה בת קול מהשמים ואמרה: “מה לכם אצל רבי אליעזר? התורה מסכימה אתו בכול”. אז נעמד על רגליו אחד הנוכחים, רבי יהושע, ואמר: “לא בשמים היא!” כלומר, למרות בת הקול שיצאה מהשמים ואישרה את הדברים, עדיין הם אינם צריכים לקבל אותם ולפעול על פיהם. התורה הרי ניתנה בהר סיני (ולכן היא איננה בשמים), והפסיקות השונות צריכות להיעשות רק על סמך ההיגיון האנושי. נקודה.

היטב ביטא זאת הרב אריה לייב כשאמר: “אמת מארץ תצמח”. האמת היא מה שמחליטים החכמים עם ההבנה האנושית שלהם”.6 ולכן, גם אם אלוהים מדבר – כפי שקרה בסיפור על תנורו של עכנאי – יש להישמע לפסיקתם של החכמים במקרה שהפרשנות שלהם שונה משלו.

מהו הבסיס לחשיבה כה מרחיקה לכת? התלמוד מצטט את שלוש המילים האחרונות בשמות כג 2, ומפרש אותן כאילו אמרו: “לך אחרי הרוב”. אבל הפסוק אומר בדיוק את ההפך. קרא את הפסוק כולו: “לא תהיה אחרי רבים לרעות, ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטות”. המשמעות של הפסוק היא ברורה: “אל תלך בעקבות הרוב”.

אפילו ג’ ה’ הרץ, לשעבר רבה הראשי של אנגליה, כתב: “הרבנים בחרו להתעלם מהמשמעות המילולית של שלוש המילים האחרונות, והחליטו שלמַעֵט מקרים שמדובר בהם במעשי רשעה, יש ללכת תמיד אחרי הרוב”.7 על סמך מילים אלה הם פוסלים את קולו של אלוהים ומתעלמים ממנו!

הפסוק שאומר שאל לנו לנטות אחר דעת הרוב נחתך לחלקים וקיבל משמעות חדשה שאומרת: “לך אחרי הרוב”. על בסיס זה לקחו הרבנים לעצמם סמכות גדולה מזו של אלוהים. נשמתי נעתקת כשאני חושב על כך.

האם הרבנים יכולים לשנות את התורה?

וכאילו לא די בכך, יש בתלמוד סיפור נוסף, לפיו אליהו הודיע לאחד הרבנים שאלוהים צחק על אותה תקרית ואמר, “בניי הביסו אותי!” זהו “שלטון הרוב” בהתגלמותו! לא רק של-1,000 נביאים שנצמדים למשמעות הברורה של הכתובים אין כל סיכוי מול 1,001 רבנים, אלא שלאלוהים עצמו אין אפילו סיכוי מול שני חכמים שדעתם שונה מהדברים שהוא אומר!

האם היה לך מושג שכוחה של המסורת והסמכות האנושית הרחיקו לכת עד כדי כך? אין זה משום שאותם רבנים היו מלאי גאווה או חסרי יראת אלוהים. הם פשוט האמינו שאלוהים הטיל עליהם לפרש את התורה ולפסוֹק הלכה, ובמשך הזמן גם החלו להאמין שהמסורות שיצרו הן קדושות. הם אפילו טענו שיש להם זכות לשנות את מה שהתורה אומרת, אם יש בכך צורך. על מה הם מבססים זאת? על תהילים קיט 126: “עת לעשות לה’, הפרו תורתך”. ודאי תאמר: “אני לא מבין. איזה קשר יש בין מה שנאמר בפסוק הזה לבין הזכות לשנות את התורה?” אין כל קשר. אבל המשמעות שייחסו הרבנים לפסוק היא שונה לגמרי (האמת היא שהם עיוותו אותו כליל). בעיניהם, פסוק זה אומר: “לפעמים, כדי לעשות לה’, צריך להפר את תורתו”. ואני לא מתלוצץ.8

האם יש פלא שהתלמוד משבח מדי פעם את הרבנים על כך ש”ההלכה שלהם עוקרת את התורה”?9 כדאי שתזכור זאת בפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לך שישוע ושאול הפרו את מצוות התורה כאוות נפשם.

ועל מה מבססים הרבנים את טענתם שהתנ”ך עצמו מדבר על קיומה של תורה שבעל פה? אחד מפסוקי המפתח שעליהם הם נשענים הוא שמות לד 27:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, “כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי, עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל”.

מה הקשר בין פסוק זה לבין התורה שבעל פה? אין כל קשר! הפסוק הרי מדבר על מצוות שיש לכתוב אותן. ובכל זאת, היכן מצאו מחברי התלמוד התייחסות כלשהי לתורה שבעל פה?

ראשית, הם התעלמו מחלקו הראשון של הפסוק (“כתוֹב לך את הדברים האלה”). נוסף על כך הם הבחינו שהמילים “על פי” קרובות מאוד לביטוי “על פה”. ומכאן, כך הם גורסים, שהפסוק בעצם אומר: “כתוב את הדברים האלה, כי על פי הדברים שמסרתי לך בעל פה כרתי ברית אתך ועם עַם ישראל”. אבל זו איננה משמעותו של הפסוק, כפי שאפשר לראות. משחק מילים הוא דבר אחד; המשמעות האמתית היא סיפור אחר לגמרי.

ואיך רש”י, הפרשן היהודי הגדול ביותר בכל הזמנים, התייחס למשמעות הברורה של פסוק זה ולכך שבריתו של אלוהים עם עַם ישראל מבוססת על הכתוּב? רש”י פירש את הפסוק “כתוֹב את הדברים האלה” כאילו כיוון רק לדברים האלה. לדבריו, “על משה נאסר לכתוב את התורה שבעל פה”.10

אם כך, אלוהים אומר “כתוֹב!” אבל המסורת אומרת “אל תכתוב!” אלוהים כרת את בריתו עם ישראל על בסיס מה שנכתב; אבל התלמוד גורס שהברית האמתית מבוססת על מה שהועבר בעל פה מדור לדור. האם אין זה מוזר שפסוק שמדגיש מפורשות את מקומה של התורה הכתובה הופך בידי התלמוד למצווה המדגישה את חשיבות התורה שבעל פה – וזאת בעזרת משחק מילים? זהו תיאור כל כך אופייני לטובע שנאחד בקש!

התנ”ך אינו מדבר אפילו פעם אחת על תורה שבעל פה, והתעלמות מוחלטת זו עומדת בניגוד גמור לאזכורים התכופים של התורה שבכתב, ששזורים לאורך כל התנ”ך כולו. קרא לדוגמה את דברים לא 26-24:

וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה, לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד, תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לֵאמֹר. “לָקֹחַ, אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ, מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; וְהָיָה שָׁם בְּךָ, לְעֵד”.

פסוקים רבים מעבירים את המסר הזה, ביניהם שמות כד 8-7; דברים יז 20-14; כח 59-58; ל 10-9; יהושע א 8; כג 6; מלכים א ב 3-1; מלכים ב כב 13; כג 3, 21; דניאל ט 13; עזרא ג 4-2; ו 18; נחמיה י 30-29; יג 1; דברי הימים א טז

40-39; דברי הימים ב ל 5; לא 3; לה 27-26. אני מעודד אותך לקרוא את הפסוקים האלה בעיון רב. האם אתה מוצא בהם אזכור כלשהו לתורה שבעל פה?11

ונניח שלאורך הדורות אכן נשמרה שרשרת של פרשנויות שיש לה גיבוי של סמכות שמימית. במקרה כזה, איך אפשר להסביר את המחלוקות הרבות בעניין התורה, שמתועדות כמעט בכל דף בתלמוד? הרי התלמוד בנוי ממחלוקות ופולמוסים על הפירוש והיישום של התורה. ומדוע יש כל כך הרבה פירושים שונים שנתנו הרבנים הגדולים בנוגע למאות פסוקים בתנ”ך? היכן היא השרשרת המסורתית שיש מאחוריה סמכות אלוהית?

אלוהים לא נתן למשה על הר סיני את התורה שבעל פה. המושג עצמו נזכר לראשונה רק 1,400 שנה אחרי מות משה. ויותר מכך, כתות יהודיות רבות שפעלו בימיו של ישוע, ביניהן הצדוקים והאיסיים, לא האמינו במסורת הזו. הייתה זו תורתם של הפרושים. מדוע? כי הם היו אלה שהמציאו את הרעיון של מסורת שהועברה בעל פה מדור לדור.

הם החלו בכך זמן קצר לפני שישוע בא לעולם. וכשהם העבירו את המסורות הייחודיות להם לדורות הבאים, כל דור חדש אמר: “אנחנו לא המצאנו את התורה הזו. ירשנו אותה. אבותינו לימדו כך. המסורת הזו היא עתיקת יומין ושורשיה מגיעים רחוק… מאוד רחוק… רחוק ככל שניתן לזכור…עד ימי משה רבנו”. לא בדיוק! מן הראוי שהאמת תצא לאור. משה לא נשא באמתחתו תורה שהועברה אליו בעל פה, ושאותה היה עליו להעביר לנביאים ולמנהיגי העם. האמת היא שאבות אבותינו אפילו שכחו מדי פעם מקיומה של התורה שבכתב (במלכים ב כב תמצא דוגמה קלאסית לכך), על אחת כמה וכמה לא היה כל סיכוי שהעם יקפיד על תורה שבעל פה. אין בתנ”ך כולו אפילו דוגמה אחת למישהו שנענש, ננזף או הואשם בהפרת מסורת כלשהי. זאת משום שמסורת כזו לא הייתה קיימת. רק הפרה של התורה שבכתב נחשבה לחטא.

האמת

ועכשיו הגיע הזמן להקשיב למה שנאמר בתורה הכתובה. התורה אומרת שבכל מקום שהיהודים נמצאים בו, אפילו אם הם מפוזרים בין העמים, הם ימצאו את אלוהים:

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

דברים ד 29

ירמיהו הנביא אמר דברים דומים:

וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי, וּמְצָאתֶם, כִּי תִדְרְשֻׁנִי, בְּכָל-לְבַבְכֶם.

ירמיהו כט 13

במשלי נאמר:

בְּטַח אֶל יְהוָה, בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ, אַל תִּשָּׁעֵן. בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא, יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ.

משלי ג 6-5

אלוהים לא יאכזב אותך אם תבקש את האמת בכל לבך. מדוע שלא תשפיל את עצמך ותבקש את עזרתו? אמנם יש מקום להיגיון ולדיון שכלתני, אבל גם יש מקום לבקש את פני אלוהים. השניים הולכים יד ביד! יחד עם זאת אלוהים מתנגד לחכמים בעיני עצמם. למד את דבר אלוהים ובד בבד בקש את פניו. לא תתאכזב. כשמשה והנביאים לא הבינו מצווה מסוימת ואיך ליישמה, הם התפללו וביקשו את הדרכת אלוהים. והוא תמיד הראה להם כיצד לנהוג!12 מדוע שלא ננהג כמותם? מי אמר שעלינו להיות חכמים ממשה והנביאים ולהבין הכול בעצמנו? למד, בהחלט. אבל במקביל בקש מאלוהים לפקוח את עיניך! (כך התפלל מחבר מזמור קיט, פס’ 18.) בקש מאלוהים שידריך אותך אל האמת. אינני חושב שהרבנים התכוונו להרע. הם האמינו במה שעשו, ובמקרים רבים יש המון חכמה ויופי בפסיקותיהם ובדברים שאמרו. הם היו מסורים כליל למסורות שלהם, ובאמצעותן ביקשו לשמור על אחדות העם. המסורות אולי שמרו על עם ישראל, אבל יותר מכול הן שיעבדו אותו. אתה יכול להיות היום חופשי.

אָמַר יֵשׁוּעַ אֶל הַפְּרוּשִׁים שֶׁהֶאֱמִינוּ לוֹ. “אִם תַּעַמְדוּ בִּדְבָרִי, תַּלְמִידַי אַתֶּם בֶּאֱמֶת. וְתֵדְעוּ אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תְּשַׁחְרֵר אֶתְכֶם”.

יוחנן ח 32-31

מפיו של ישראל רוט

בילדותי לא שמעתי אנשים מדברים על המשיח. בליל הסדר נהגנו לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, כי אמרו לנו שהוא יבוא לפני המשיח. אבל המבוגרים ראו בזה סיפור אגדה, מעין גרסה יהודית של סנטה קלאוס. כשגדלתי, הבנתי שהייתה זו העמדת פנים, ושיתפתי פעולה לטובת המסורת והילדים הקטנים יותר במשפחה.

בכל ליל סדר קראנו את תהילים קיח 22: “אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה”. היום אני יודע שהאבן שהבונים (העם היהודי) מאסו בה היא המשיח. אין פלא שאליהו אף פעם לא הגיע לליל הסדר שלנו. המשיח הרי כבר הגיע ומת למעננו בליל הסדר לפני 2,000 שנה.

בישעיהו נג 7 נאמר שהוא הובל כמו שה לטבח, כמו שנוהגים לעשות בכל ערב פסח – לשחוט שה. המילה “פסח” מופיעה לראשונה בשמות יב 13:

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם. וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

מדוע היה צורך בדם? בויקרא יז 11 נאמר שקרבן דם הוא התחליף היחיד שיכול לכפר על חטאינו:

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם,  כִּי הַדָּם הוּא, בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.

בפסח הראשון נצטוו בני ישראל למרוח אותו על סיפי הבתים. מאוחר יותר, במסגרת תורת משה, נצטווה העם להקריב בעל חיים על המזבח במקדש (ויקרא א 11). לכן נאמר בתלמוד, במסכת יומא ה א, שלא ייתכן יום כיפור ללא דם. אבל בית המקדש נחרב בשנת 70 לספירה, ומאז אין מקריבים קרבנות שיכפרו על חטאינו.

האמת היא ש-40 שנה לפני חורבן הבית ציינו הרבנים דברים על-טבעיים שקרו ושהעידו על כך שאלוהים הפסיק לקבל ברצון את הקרבנות שהועלו לו (יומא לט א-ב). ביום כיפור של אותה שנה, הפמוט המערבי של המנורה במקדש לא דלק. דלתות המקדש נפתחו מאליהן. חוט השני שנקשר לפתח המקדש חדל להלבין, אות לכך שאלוהים לא קיבל את קרבנו של השעיר ששוּלח לעזאזל. כל הדברים האלה התרחשו בשנה שישוע מת כדי לכפר על חטאינו.

דניאל הנביא אמר שהמשיח יבוא וימות לא בגלל חטאיו שלו, אלא בעד חטאינו, וכי הדבר יקרה לפני שבית המקדש יושחת (דניאל ט 26). יהדות אמתית זקוקה לדמו המכפר של ישוע! היות שאין היום בית מקדש, איננו יכולים לכפר על חטאינו, אלא אם כן אלוהים כבר שלח לעולם את המשיח!

על מי מדברת התפילה הבאה, הלקוחה מהמחזור ליום הכיפורים?

אז מלפני בראשית פנה מָנוּ משיח צדקנו, נווה ויגון הֵשית, פּוּלַצנוּ ואין מי לצדקנו. תלפיות מרום מראשון, עוונותינו ועול פשעינו תיכֵּן. טרם כל עם ולשון, עומס והוא מחולל מפשעינו, שִכבוֹ עָץ שם להַשרוֹת, סובל על שכם חטאותינו. שוגים להדריך בדרכי ישרות, סליחה מצוא מעוונותינו. רשעים האדים, מַרפא לנו בחבורתו. רחצו והיזַכּו הקדים, נצח בריאה חדשה עת לְבַראוֹתוֹ.

הערות

1.  H.Chaim Schimmel, “The Oral Law: A study of the Rabbinic Contribution to Torah She-Be-Al-Peh” (rev. ed., Jerusalem/New York: Feldheim, 1987)

2. Z. H. Chajes, “The Student’s Guide Through the Talmud”, translated and edited by Jacob Schacter (New York: Feldheim, 1960), 4

3. ראה פירושו של הרמב”ן לדברים יז 11 ותלמוד בבלי, בבא בתרא יב א.

4. ראה פרשנותו של הרמב”ם על המשיח, במבוא לספרו.

5. ראה שם, ותלמוד בבלי, יבמות י ב א.

6. ראה מבוא לקצות החושן, על חושן משפט בשולחן ערוך.

7. Dr. J. H. Hertz, “The Pentateuch and Haftorahs” (London: Soncino, 1975) 316. הנושא האמתי היחיד הוא אם יש לפרש את המילה “רבים” שבפסוק כאילו הוראתה היא “הרבה”. (התלמוד, במסכת בבא מציעא נט ב, מפרש כמובן את המילה כך שהוראתה היא “הרבה”. במילים אחרות, “הרוב”.) בכל מקרה, אין טעם להתווכח על המשמעות המקורית: אל תנטה אחר הרבים!

8. ראה תלמוד בבלי, ברכות נד א.

9. ראה, למשל, תלמוד ירושלמי, קידושין א ב; נט ד; תלמוד בבלי, סוטה טז א, עם פרשנותו של רש”י למילים “עוקרת” ו”הלכה”.

10. ראה גם תלמוד בבלי, מסכת גיטין ס א.

11. אפשר שרב יהודי יראה לך את נחמיה ח 8, הפסוק היחיד שמדבר על כך שהלויים פירשו לעם את התורה בזמן שהקריאו אותה. פירוש אפשרי אחד הוא שהם תירגמו את הכתוב לשפה שהעם הבין (אולי ארמית, שהייתה שפתם של הגולים), או שהסבירו את כוונתו. זה היה, כמובן, תפקידם של הכוהנים והלויים: להורות את העם בכל מה שנוגע לתורה (ראה ויקרא י 11-10).

אבל, כאמור, כל ניסיון לקשר בין פסוק זה לבין שרשרת אפשרית של מסורת מדורות עברו דומה לניסיון להפוך גבעה דמיונית להר. גם ההקשר מבהיר מעל לכל ספק שהסמכות הבלעדית היא אך ורק של התורה שבכתב – כפי שעולה מהפסוקים הרבים שציטטתי.

  המשכו של נחמיה פרק ח’ מלמד שבני ישראל עשו את מה שהתורה ציוותה עליהם מפורשות, ללא כל תוספת של מסורת או פרשנויות למיניהן. בפס’ 15 נאמר שהיהודים עשו ככתוב בויקרא כג 40-37. כמובן שלא היה להם כל מושג שבשלב מאוחר יותר יטען התלמוד שאי אפשר להבין את ויקרא כג ללא פירושים מיוחדים ומסורות.

12. ראה, לדוגמה, ויקרא כד 23-10; במדבר ט 14-1; טו 36-32; כז 5-1; זכריה ז.