פרק 2

אין זה המקום לילד יהודי טוב
יונתן ברניס

---

גדלתי וחונכתי בבית יהודי מסורתי. אני מתייחס לעצמי כיהודי תרבותי, יהודי של חגים. נהגנו כמשפחה לפקוד את בית הכנסת במועדי ישראל והתכנסנו יחד כמשפחה מורחבת בחגים כמו פסח, ראש השנה ויום כיפור.

הוריי אילצו אותי, נגד רצוני, להשתתף בשיעורים בעברית ובנושאי דת. אז, בעוד חבריי היו משחקים בחוץ בימי שלישי וחמישי אחרי הלימודים, אני למדתי עברית בבית הכנסת כשלב הכנה לחוויה הגדולה ביותר שאותה עובר כל נער יהודי – קריאת פרשת בר המצווה שלי. ואז בגיל 13, נכנסתי לגיל מצוות, לגיל הבגרות. בשלב זה הוריי חשו שהם מילאו את אחריותם, ואפשרו לי לבחור אם להמשיך את לימודיי בבית הכנסת או להפסיקם. אני, מבחינתי מיציתי את בית הכנסת ואת לימודי העברית ולכן פרשתי מבית הכנסת וביקרתי שם רק בחגים.

כשאני מסתכל בדיעבד על הדברים שלמדתי במהלך חיי, אני מודה שהמורשת שלי בהחלט עשירה. למדתי כל מה שאפשר ללמוד על אבות האמונה היהודית, אברהם, יצחק ויעקב ולמדתי על ייעודו של העם היהודי. לימדו אותי שאנחנו היהודים, עם סגולה, עם נבחר שמנהל מערכת יחסים מיוחדת עם אלוהים. אבל בעצם אף פעם לא הבנתי את זה באמת. אני זוכר שנהגתי לשאול את המורים: “אנחנו העם הנבחר, נכון? אז לשם מה בעצם נבחרנו?”. אחת המורות אמרה לי שנבחרנו להיות רדופים. מהתשובה הזאת לא ממש התלהבתי.

אני זוכר שלימדו אותי על משה, על המפגש המיוחד שהיה לו עם אלוהים ליד הסנה הבוער ועל שהוציא את בני ישראל ממצרים. למדתי שחג הפסח הוא החג המשמעותי ביותר שאנחנו חוגגים, שאירוע הפסח הוא בעצם קו פרשת המים בהיסטוריה היהודית. אני זוכר אפילו שישבנו כמשפחה סביב השולחן וסיפרנו את סיפור יציאת מצרים. שמעתי כל מה שאפשר לשמוע על אלוהי ישראל. אבל לא שמעתי איך אוכל באמת להכיר אותו. לא פעם שאלתי מיהו בכלל אלוהים, ואף מורה לא יכול היה לענות לי על השאלה. חבל, כי באותה תקופה ממש פחדתי מאוד מהמוות.

ניגשתי לרב שלי ושאלתי, “רבי, מה קורה אחרי המוות?” הרב ענה לי ארוכות וסיפר לי על האיש שטיפס על הר ולא הצליח לראות את הצד השני. כשהגיע, בסופו של דבר אל הפסגה, ראה את הצד השני. עזבתי את משרדו של הרב כשאני המום מחכמתו, אבל לא היה לי שום מושג למה בעצם התכוון. עכשיו הייתי עוד יותר מבולבל. שנים אחר כך, כשנזכרתי במפגש עם הרב, הבנתי שהרב לא ידע איך לענות לשאלה שלי. הוא היה גאה מדיי כדי להודות בכך.

עוד מאז ילדותי למדתי את תפילת “שמע” שנלקחה מספר דברים ו 4: “שמע ישראל,  ה’ אלוהינו, ה’ אחד”. לימדו אותי, שעל היהודים מוטלת האחריות לגלות לעולם את אלוהי האמת, האחד והיחיד. הבנתי שעל זה אנחנו צריכים להיות גאים. כמשפחה, האמנו באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, באלוהי ישראל. מאז שהייתי פעוט זוחל על ארבע, שיננתי את התפילה הזאת, ההכרזה המרכזית ביהדות.

למרות כל זאת, גם הבנתי טוב יותר במה היהודים לא מאמינים. הבנתי שיהודים לא מאמינים בישוע. את העובדה הזאת הבהירו לי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. לימדו אותי שהנוצרים היו אחראיים לשואה, למסעות הצלב, לפוגרומים, לכל הרדיפות הקשות שעבר העם היהודי. אני הבנתי שכל מי שאינו יהודי, הוא נוצרי. לא ראיתי שום הבדל בין גוי לנוצרי – מבחינתי כל הגויים היו נוצרים.

גדלתי עם התפיסה של “הם ואנחנו”. מצד אחד, לנו כיהודים היה את אלוהי אברהם, יצחק ויעקב ומצד שני הייתה הנצרות. מבחינתי היה מוסד הדת היהודית ומוסד הדת הנוצרית. לנצרות היו שלושה אלים. האל המרכזי שלהם, כפי שהבנתי אז, היה ישוע (שם פרטי) המשיח (שם משפחה). כל זה בלבל אותי מאוד.

כילד מתבגר, ביקרתי עם חבר בכנסייה קתולית. הכומר עמד מאחורי הדוכן כשעשן הקטורת אופף אותו. שם גם ראיתי פסל של ישוע המשיח ועוד כמה אלים סביבו. הילד היהודי הטוב הזה, לא הבין הרבה…

ידעתי שלנו היהודים היה את המקדש וכיום את בתי הכנסת, ולנוצרים יש את הקתדרות, הכנסיות והמנזרים. לנו יש מגן דוד (גם על דגל ישראל) כסמל העם, ולנוצרים יש את הסמל שלהם, את הצלב. שום קשר בין השניים. לימדו אותי שהספר שלנו הוא התנ”ך: התורה, הנביאים והכתובים שאותו מכנים הנוצרים “הברית הישנה”, ושהספר שלהם הוא הברית החדשה – הספר של הנוצרים.

על פי השקפתי, לשתי הדתות האלה לא היה דבר במשותף מלבד דבר אחד – הם אימצו ללבם את הספר שלנו. דווקא שמחתי על כך. אני לא האמנתי בספר של הנוצרים, אבל הנוצרים האמינו בספר שלי, בספר היהודי. גדלתי מתוך אמונה במועדי ישראל, חגגנו את ראש השנה, יום כיפור, חג הפסח, חנוכה ואת כל יתר החגים היהודיים.

הנוצרים חגגו את חג המולד, התענית (שלפני הפסחא) ואת חג הפסחא. אנחנו אכלנו מצות, גפילטעפיש וקרפלך והם אכלו ביצי פסחא, ארנבוני שוקולד וקישטו עצים. לנו הייתה את החנוכייה שהדלקנו בחג החנוכה, ולהם היה תינוק באבוס. מצד אחד ראיתי תמונה של האלוהים הנוצרי תלוי לנצח על צלב, ומצד שני, במהלך חג המולד הפך האלוהים הזה גם לתינוק נצחי. כל זה היה מאוד מבלבל. לנו היו רבנים ולהם כמרים ונזירים. לנו הייתה הדת שלנו ולהם את שלהם, וביניהן הייתה תהום או אולי חומה. מכל מה שלמדתי היה ברור, יהודים לא מאמינים בישוע. היהדות והנצרות היו שתי דתות שונות בלי דבר משותף ביניהן. השתיים לעולם לא יכולות להיפגש. זוהי תפיסת עולמם של רוב היהודים, וכך גם אני חונכתי להבין ולהאמין. ידעתי שנוצרים הם עם “מסוכן”.

בתיכון, הנוצרים והנצרות קראו תגר רציני ביותר על הדעות הקדומות שהיו לי. העוזר מאמן של קבוצת ההיאבקות שלי היה שונה מכל אדם שאי פעם פגשתי. מלבד היותו מתאבק אמריקני הוא היה חלק מקבוצה שנקראה “אתלטים בפעולה” (Athletes in Action) ועמד בראשה של קבוצה שפעלה בקרב תלמידי תיכון שנקראה “חיים של צעירים” (Young Life).

האיש הזה תמיד חייך. לא הבנתי למה. לא משנה מה אמרו לו אנשים או אילו הערות העירו עליו, הוא תמיד חייך. השמועה רצה מהר מאוד בין כותלי בית הספר: “התרחקו מהאיש הזה; הוא אחד מהנוצרים שנולדו מחדש”.

בשלב זה אני כבר הייתי משוכנע שכל הנוצרים שנולדו מחדש הם צבועים. אני ידעתי שהם אנשים מסוכנים שאנחנו צריכים להתעלם מהם. אבל היה משהו באיש הזה, משהו שלא הצלחתי לפענח. ראשית, אני לא יכול להתכחש לעובדה שהוא היה האיש הנחמד ביותר שפגשתי מעודי, איש מלא שמחה – שמחה שאני לא זכיתי לה. היו ימים שבהם הייתי שמח, והיו ימים שהייתי אומלל. הוא תמיד היה שמח. אבל בעיקר התרשמתי שהוא התהלך בתחושה של שליחות, בתחושה שיש יעד ומטרה לחייו. הוא ידע מהיכן בא ולאן הוא הולך. הוא ידע שאלוהים הביא אותו לעולם הזה למטרה מסוימת. הוא לא פחד מהמוות. עובדות אלה השפיעו עליי עמוקות, הן משכו אותי.

המאמן הזה החל לחלק עמי את הבשורה והזמין אותי לאחת הפגישות שקיים במסגרת “חיים של צעירים” עם תלמידי התיכון. חשבתי, למה לא? יש כמה בנות יפות בסביבה, ונראה לי טבעי מאוד ללכת. זמן קצר אחר כך הוא הזמין אותי למחנה שהקימה אותה קבוצה בפלורידה. הלכתי בגלל סיבה אחת בלבד – זה היה בחינם. חשבתי לעצמי, אלך לדיסניוורלד ואסתובב לי שם בין החופים, חינם אין כסף. אחלה עסק!

אז ירדתי אתם לפלורידה והכול התנהל נהדר. ממש נהניתי – עד שהבנתי שחלק מהעסק הזה היה להקשיב בכל ערב לדובר אורח. אחד מהדוברים החל לדבר על ישוע המשיח – אלוהי הנוצרים. לראשונה התפתלתי בכיסא בחוסר נוחות נורא. אבל עם הזמן, דבריו עוררו בי עניין.

התפעמתי מהסיפורים על האיש הזה, ישוע. התפעלתי מכך שהלך על המים, ריפא חולים, הקים מתים, ובאופן על טבעי, גם סיפק מזון להמונים. חשבתי לעצמי שזה דווקא מעניין. שמתי לב שהמסר הזה היה שונה מכל מסר אחר ששמעתי בבית הכנסת. הדברים שלמדתי בבית הכנסת נכנסו לי לראש, כידע, אבל כששמעתי את האיש הזה מדבר, משהו חדר ללבי. משהו בלבי נרעש, משהו נמשך. נדהמתי ממה שקרה, לא ידעתי מה לעשות עם זה. בשלב מאוחר יותר, הצטרפתי לעוד מחנה כזה. שוב נמשכתי. הדובר עודד את אלה שלא קיבלו את ישוע אל לבם לבקש מאלוהים להתגלות אליהם. הוא הדריך אותנו למצוא מקום מבודד שבו נוכל להתפלל.

נתקלתי בבעיה עמוקה. מעולם לא התפללתי בלי הסידור. ידעתי לקרוא עברית וידעתי לשנן את התפילות שבסידור, אבל לא ידעתי איך להתפלל לאלוהים מהלב. אז ישבתי לצד הנחל והסתכלתי על השמים היפים והזוהרים באלפי כוכבים, בלי לדעת איך להתפלל לאלוהים. אמרתי: “אלוהים, אני מאמין שאתה אמתי, ואף פעם קודם לכן לא דיברתי אליך, אבל עכשיו אני מדבר אליך. אני באמת רוצה להכיר אותך. האם ישוע הוא באמת מה שהם מספרים עליו, בבקשה הראה לי. אני באמת רוצה לדעת. אמן”. חזרתי למקום המפגש וראיתי שכמה מחבריי הכריזו על אמונתם בישוע. ראיתי את חייהם משתנים לנגד עיניי. אבל הייתה שם בעיה. משהו בתוכי אמר לי, זה נכון, אבל משהו אחר אמר לי שאני יהודי ויהודים לא מאמינים בישוע.

בסופו של דבר, הקשר ביני לבין המאמן התנתק ואיבדתי כל עניין בישוע.

שינוי בתכנית

אחרי שסיימתי את לימודיי בתיכון, עמדה לנגד עיניי מטרה אחת – להיות איש עסקים עשיר. רציתי להרוויח מיליון דולר לפני גיל 30, להטביע את חותמי בעולם כתעשיין בינלאומי ולצאת לגמלאות כמולטימליונר. אז פניתי לאוניברסיטת באפלו כדי להוציא תואר במנהל עסקים ולהתחיל להרוויח כמה שיותר כסף, כמה שיותר מהר. לאלוהים, מכל מקום, היו תכניות אחרות.

שם, במהלך לימודיי, ניסיתי לראשונה סמים, מדיטציה וכתות. סמים “מרחיבי דעת” והממד העל טבעי היו העיסוק העיקרי שלי במהלך לימודיי ותפסו את רוב שעות הפנאי שלי. כל זה השתנה באופן קיצוני אחרי שעלמה צעירה שהכרתי כמעט מתה משימוש בסמים. היא הפסיקה להגיע לשיעורים. היא הפסיקה להקפיד על המראה החיצוני שלה. בכל פעם שראיתי אותה היא נראתה רע יותר מפעם קודמת – עיניים אדומות, ידיים רועדות ושערה פרוע. אני לא יכולתי לעשות דבר כדי להוציא אותה מגיא הצלמוות שבו הייתה, איש לא יכול היה לעזור לה. הקשר שלי אתה הלך והתרופף כי לא יכולתי לראות איך היא הורסת את עצמה. בסופו של דבר, הקשר בינינו נותק.

אתם יכולים לדמיין כמה המום הייתי כשנתקלתי בה בקמפוס יום אחד כשהיא נראית טוב ולגמרי בריאה. עיניה נצצו. כשראתה אותי השמחה בעיניה גברה עוד יותר. היא הייתה שונה, לגמרי.

“נולדתי מחדש!”

לפני שבכלל הקדשתי מחשבה למה שאמרה, שאלתי בפליאה: “מה קרה לך?”. היום אני מבין שזה היה חסר נימוס מצדי, אבל ממש לא יכולתי לעצור את עצמי. נראה היה שהיא קמה מן המתים.

“נולדתי מחדש”, אמרה.

“נולדת מאיפה?”, שאלתי.

“נולדתי מחדש”, צחקה. “ישוע הוא אדון על החיים שלי עכשיו, על הלב שלי”. מהמבט המבולבל שעל פניי היא הבינה שלא הצלחתי להבין את הקשר, אז היא המשיכה לספר לי, בהתלהבות רבה. היא סיפרה שהיא פנתה לישוע, נתנה לו את חייה, והוא שחרר אותה מההתמכרות שלה. היא סיפרה שהוא לקח ממנה את הצורך לסמים.

רגע אחד הייתה מכורה חסרת תקנה, ורגע אחרי הצורך בסם כבר לא היה שם.

לא יכולתי להתכחש למראה עיניי, אבל לא רציתי לקבל את מה שאמרה לי. חשבתי לעצמי שאם זה עבד בשבילה, נהדר. לי יש תכניות אחרות. כל מה שרציתי זה להתרחק ממנה וללכת. תוך עשר דקות כבר לא הייתי שם.

גם אז, לא ממש הצלחתי להתרחק. במהלך השבועות שלאחר מכן היא התקשרה אליי בכל יום ושאלה אותי שאלות כמו: “האם אתה בכלל יודע למה אתה כאן, בעולם הזה?”, “האם אתה יודע לאן תגיע אם תמות עכשיו?”

בהתחלה, ניסיתי לסלק אותה מעליי בנימוס, אבל התחלתי לחוש לחץ מסוים. השאלות שלה רדפו אותי. “למה אני כאן בכלל? לאן אגיע אם אמות?” המילים שלה השאירו עליי רושם עמוק משום שלא היה כל ספק שקרה לה משהו עצום. היא לא אותו אדם שהכרתי.

אין זה המקום לילד יהודי טוב

אחרי אין ספור הזמנות, הסכמתי, בסופו של דבר, להצטרף אליה ללימוד הכתובים במסגרת קבוצת בית. בשנייה שנכנסתי לחדר, רציתי להסתובב ולברוח. באמת, לא היה זה המקום שילד יהודי טוב צריך להיות בו – בעיקר אחד שעדיין השתמש בסמים. אבל לא יכולתי לעזוב. אז, הרכב שהיה ברשותי היה אופנוע סוזוקי 750. אותו לילה היה סוער וגשום נורא. בשעה שהגעתי לקבוצת הבית הייתי ספוג מים עד שד עצמותיי.

אשתו של מנהיג הקבוצה המארחת נתנה לי בגדים להחלפה בשעה ששמה את בגדיי הספוגים לייבוש במייבש – תהליך שנמשך כל הערב. לא יכולתי לעזוב בלי הבגדים שלי! נראה היה שהלימוד נמשך שעות, למרות שארך מקסימום שעה וחצי. הייתי אומלל. הרגשתי שאני לגמרי לא שייך, והייתי בטוח שכל המשתתפים מודעים לגמרי לתחושת חוסר הנוחות שלי. אני בטוח שההרגשה הזאת מוכרת גם לאחרים – זו הרגשה לא נעימה. בנוסף לכך, פנה אליי המנהיג בסיום השיעור, ובמבטא גרמני מובהק הזמין אותי לסלון לכמה דקות. אתה יכול לתאר לעצמך את התחושה הנוראית שאחזה בי כשקרא רק לי במבטא גרמני שכזה. הרי, אחרי הכול, האמנתי כל חיי שהעולם מחולק לשתי קבוצות: יהודים ונוצרים גויים. האמנתי שהגויים לא ממש אוהבים אותנו, ובגלל השואה, בעיקר גויים גרמנים. בתת מודע, פחדתי מכל הגרמנים והרגשתי שאני עומד בכבשן האש.

למרות זאת, התלוויתי אליו לסלון וישבתי על הספה לצד אדם אחר שהצטרף אלינו. הוא הניח על ברכיי ספר בריתות והדריך אותי לקרוא מרומים ג 23: “כי הכול חטאו ומחוסרי כבוד אלוהים המה”. מעניין. ידעתי שאני חוטא משום שצרכתי סמים וגם סחרתי בהם, אבל הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהייתי מודע לנתק שלי מאלוהים. אז הוא המשיך וקרא אתי מרומים ו 23: “כי שכר החטא הוא מוות, אבל מתנתו של אלוהים היא חיי עולם במשיח ישוע אדוננו”.

ברגע זה חוויתי משהו שאני יכול לתאר רק כחוויה על טבעית. אמנם לא ראיתי חזון ולא שמעתי קולות מהשמים, אבל אינני יודע איך לתאר את מה שקרה לי. החדר נעשה חם ובהיר בצורה חריגה. הזעתי נורא, ואני יכול לומר בכנות שהרגשתי שלספה שעליה אני יושב היו ידיים שיצאו החוצה כדי לאחוז בי, להחזיק אותי במקום.

לראשונה התחלתי להתמודד עם הנתק שהיה לי מאלוהים שאהב אותי, את יונתן ברניס, סטודנט בן 20! ממש באותו זמן גם נאבקתי בהבנה מוּלדת שהכיוון החדש הזה משמעו נטישת המטרות והשאיפות שלי. כשאני חושב על האירוע הזה, 30 שנה אחרי, אני בטוח שנוכחות אלוהים הייתה שם בחדר באותו הערב ואחזה בי. לאלוהים הייתה תכנית לחיי, תכנית שהייתה שונה לגמרי מזו שהייתה לי, והוא התכוון לוודא שאניח את התכנית שלי בצד ואלך אחריו.

הרגשתי את כובד החטא שלי. אז הדריך אותי האיש להתפלל תפילה פשוטה שבה אני חוזר בתשובה מחטאיי ומזמין את ישוע אל לבי. בשלב זה הרגשתי כל כך לא נוח, ובתוכי התנהלה מלחמה ממש. הייתי מוכן להתפלל כל תפילה ולו רק כדי לצאת מהבית הזה. התפילה לא הייתה רהוטה במיוחד, אבל הייתה זו תפילת חרטה כנה. כשסיימתי להתפלל, האור והטמפרטורה בחדר חזרו לקדמותם, המלחמה הסתיימה וגם הספה שחררה אותי. אז גם אשתו של המנהיג החזירה לי את בגדיי יבשים ומקופלים. הייתי חופשי ללכת. הייתה זאת חוויה מוזרה.

מה עושים הגיבורים היהודיים בספר של הנוצרים?

במהלך הימים שאחרי, פיתחתי רעב עצום לכתובים, אבל לא היה לי ספר בריתות ולא ידעתי מהיכן אוכל להשיג אחד. במיוחד רציתי לקרוא את הברית החדשה, אבל איפה נשמע שילד יהודי טוב ניגש לחנות ומבקש ברית חדשה? לא יכולתי לפנות לחבריי בעניין – כולם צרכו סמים. לא יכולתי ללכת לרב – כי הרי לו בוודאי אין ברית חדשה. לא ידעתי שספר הבריתות הוא רב המכר של כל הזמנים ושיכולתי לקנות אותו כמעט בכל חנות כלבו או אפילו בית מרקחת! אז נזכרתי שמאמן ההיאבקות שלי נתן לי בזמנו ספר בריתות ואמר לי שיום אחד אצטרך אותו. זרקתי את הספר לאיזו קופסה בארון הבגדים שלי ולגמרי שכחתי ממנו.

עליתי על האופנוע שלי, נסעתי 30 ק”מ לבית הוריי, עליתי לחדרי וחפרתי בקופסה שהייתה בארון הבגדים שלי עד שמצאתי את ספר הבריתות. יצאתי מהבית בלי להגיד “שלום” או “להתראות” ונסעתי אל החדר שלי במעונות. שם טרפתי את הכתובים, זללתי אותם. לא שבעתי.

אני לא יודע מה ציפיתי למצוא בברית החדשה. תמיד התייחסתי לספר כאל ספר נוצרי ולא חשבתי שאמצא שם קשר למה שלמדתי כילד בבית הכנסת.

אתה יכול רק לתאר את ההלם שתקף אותי כאשר שקעתי אל תוך בשורת מתי ומיד נתקלתי בהתייחסויות לאברהם, משה, דוד ולגיבורים היהודיים האחרים שעליהם למדתי כילד. לא הצלחתי להבין מה עושים הגיבורים היהודיים הנפלאים האלה בספר של הנוצרים. האם קיים יקום מקביל? האם יש שני אברהמים – אברהם נוצרי ואברהם יהודי שהוא אבי האומה היהודית? האם יש דוד נוצרי ודוד יהודי? ומה בנוגע לכל יתר הגיבורים היהודיים? האם יש יצחק יהודי ומקבילה נוצרית שלו? אולי הם בכלל התנצרו, ואיש לא אמר לי? המוח שלי התנדנד בלי מנוחה. המשכתי לקרוא וגיליתי שישוע לא היה האלוהים של הנוצרים, כי אם, ישוע, משיח ישראל. כמעט צחקתי בקול רם כשהבנתי שישוע נולד לאמא יהודייה בארץ ישראל ושכל תלמידיו הראשונים היו יהודים. ואז רוח הקודש החל לפעול בתוכי ומשך אותי חזרה אל הזהות היהודית שלי. אם אתה מתאר לעצמך איך נדהמתי כשפתחתי את הברית החדשה וגיליתי כמה היא יהודית, תאר לך איך הגבתי כשחזרתי אחורה לתנ”ך, הכתובים שבהם האמנתי, לכאורה, כל חיי, הכתובים שבהם האמינו הוריי והרבנים. התחלתי לקרוא בתנ”ך בעצמי, לראשונה בחיי, וגיליתי נבואה אחר נבואה שדיברה על המשיח. כמעט בכל נבואה ראיתי את ישוע!

גיליתי ששמו לא היה השם הלועזי שנתנו לו, כי אם ישוע. במתי נאמר ששמו ייקרא ישוע (ישועה), כי הוא יושיע את עמו מחטאותיהם. הבנתי שמישהו, אי שם בהיסטוריה, הפיץ שקר שטען שיהודי אינו יכול להאמין בישוע, שהברית החדשה לא נועדה ליהודים, שכתבי הקודש היהודיים לא הצביעו על ישוע כמשיח. בעודי קורא מהתנ”ך מאות נבואות על ישוע, התחלתי לתהות, למה העם היהודי לא רואה את האמת הזאת? התשובה לכך היא שרובם מעולם לא קראו את התנ”ך, את הספר שלהם.

אחת הנבואות האהובות עליי כתובה בירמיהו לא 34-31:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְכָרַתִּי, אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה.

ירמיהו לא 31

זוהי הבטחה לכל צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, למרות שהתחלקו לשני שבטים.

לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְהוָה.

ירמיהו לא 32

כשירמיהו מדבר על “ברית אבותם”, הוא בבירור מתייחס לברית משה, לתורה. רוב היהודים בימינו עדיין מאמצים אל לבם את ברית משה שעליה מדובר כאן. אבל ירמיהו מנבא כאן על ברית חדשה יותר שלא מקובלת עדיין בקרב רוב הקהילה היהודית. אלוהים אומר בפסוקים אלה שהסיבה שכרת ברית חדשה היא משום שהם “הפרו את בריתי ואנוכי בעלתי בם”. אם כך, היהודים קיבלו ברית חדשה משום שלא הצליחו לקיים את הקודמת. במקום לדחות את העם היהודי על הפרת הברית, אלוהים מציע להם ברית חדשה. האם אתה רואה את מה שאני רואה? עכשיו הסתכל על פסוקים 34-33:

כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם יְהוָה, נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה. וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם.  וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת יְהוָה, כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.

אלוהים מציין כאן ארבע דברים: 1. “נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה”. 2. “והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם”. 3. “ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה’ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, נאום ה’ ”. 4. “כי אסלח לעוונם ולחטאותם לא אזכור עוד”.

אלה הם ארבע הבטחות שהבטיח אלוהים לקיים דרך בריתו החדשה. הראשונה מספרת לנו שתורתו של אלוהים תיכתב על לבנו. התורה הורדה מלוחות האבן ומנייר הקלף ונכתבה על לבנו באמצעות רוח הקודש. השנייה מבטיחה לנו שהוא יהיה לנו לאלוהים ואנחנו נהיה לו לעם. השלישית מבטיחה שכולנו נדע את אלוהים מהקטנים ועד הגדולים. הבטחה זו עדיין לא התגשמה. ואז הרביעית שבה אלוהים מבטיח לסלוח לעוונותינו ולא לזכור את חטאותינו. רק דמו של ישוע יכול לסלק את החטא ולהסיר טומאה מחיינו. קרבן בעלי החיים רק כיסה על חטאינו, הרי בכתובים נאמר שאם נתוודה על חטאינו, נאמן הוא וצדיק לסלוח לנו ולטהר אותנו מכל עוולה. אז זוהי הברית החדשה. אני זוכר שהסתכלתי על המילים האלה בתדהמה, מילים שנכתבו בכתבים היהודיים מאות שנים לפני שישוע בכלל נולד.

אני רוצה שתבין עוד דבר אחד. בפסוקים 36-35 מופיעות עוד הבטחות באלה המילים:

כֹּה אָמַר יְהוָה, נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים, לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, מִלְּפָנַי נְאֻם יְהוָה, גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ, מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל-הַיָּמִים.

אלוהים אומר שכל עוד השמש זורחת ביום והירח והכוכבים בלילה, הוא ישמור על עם ישראל כעם. בוא נמשיך לקרוא מפסוק 37:

כֹּה אָמַר יְהוָה, אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה, וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ, לְמָטָּה. גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל, עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם יְהוָה.

על אף שמרד עם ישראל בה’, על אף שלא שמר נאמנות לאלוהים, אלוהים נשאר נאמן. הוא כרת ברית עם עצמו. אלוהים נשאר נאמן לעצמו כדי לקיים את הבטחתו לישראל. וכל עוד יש כוכבים וירח בלילה ושמש ביום, וכל עוד לא נמדדו השמים מלמעלה, אלוהים ישמור על עם ישראל.

מפיו של ישראל רוט

יונתן ואני חברים מזה 30 שנה. ראינו עשרות אלפי יהודים חוזרים לאלוהים דרך ישוע המשיח. מעניין לחשוב ששנינו הצבנו לעצמנו למטרה להיות מיליונרים לפני גיל 30. אבל אנחנו מצאנו משהו שאי אפשר לקנות בכסף. מצאנו שלום עם אלוהים, ושלום פנימי. בעודי כותב דברים אלה, השלום של אלוהים מציף את כל כולי.

איננו יענים שטומנות את ראשיהן בחול. לא! כשאלוהים בעדך איש או דבר אינו יכול לעמוד נגדך. אין לנו כל פחד מפני מחלה, עוני או מוות. זוהי הדרך היחידה לחיות את חיינו.