פרק 5

אידישקייט
מאת שרון ר’ אלן

---

בשנת 1982 התמקדו חיי בבני משפחתי ובפעילויות שלי במרכז חב”ד על שם ארווין. מאז ומתמיד רחשתי הערכה רבה לתנועת חב”ד, ובעלי ואני תמכנו בסניף של התנועה בדרום קליפורניה. אבל אני מקדימה את המאוחר. אני רוצה לחזור להתחלה, אל ההתחלה שלי. נולדתי בשנת 1945 בבית החולים “בית ישראל” שבניו יורק. השם העברי שניתן לי היה שרה רבקה. גדלתי בבית יהודי דתי. מרגע שהדליקה אמא את נרות השבת ועד שעה אחת אחרי שקיעת החמה במוצאי שבת הקפדנו על כל מיני הלכות וכללים. כללים אלה לא הלחיצו אותנו. זו הייתה הדרך שלנו להפגין את האהבה, הכבוד והמחויבות שלנו לאלוהים.

הקפדנו על מצוות ההלכה. בערב שבת הדלקנו את האור במסדרון והשארנו אותו דולק במשך כל השבת, עד צאתה. לא היינו רשאים לעשות מלאכה כלשהי בשבת וגם לא שיעורי בית. נאסר עלינו לכתוב, לגזור נייר או לקרוע אותו. ידענו שהשבת היא מיוחדת, שונה משאר ימות השבוע.

אמא גם הקפידה, כמובן, על מטבח כשר ועל הפרדה בין בשר לחלב. אחיי ואני למדנו מגיל אפס, מרגע שיכולנו להושיט יד ולפתוח מגירה, לא להשתמש בכלי חלב לאכילת בשר ולהפך. כמובן שהיו לנו גם כלים מיוחדים לפסח. פעם בשנה הוצאו הכלים האלה מהארון הגבוה ביותר. חגגנו את כל החגים היהודיים. אחיי ואני למדנו בבית ספר יהודי והתחנכנו בתוך הקהילה היהודית.

בגיל המתאים נישאתי לבחור צעיר מרקע דומה. נולדה לנו בת, וקראנו לה אליסה. שמה העברי הוא חווה לאה. כמה שנים אחר כך התגרשתי מבעלי. עבדתי אז במרכז של תעשיית הביגוד בניו יורק, ואליסה למדה בבית הספר היהודי. אני זוכרת את הבקרים הקפואים והחשוכים שבהם חיכיתי עם אליסה לאוטובוס שייקח אותה לבית הספר. עמדנו בשלג בשבע בבוקר והתחבקנו כדי להתגונן מפני הרוח. בבקרים האלה לחשתי לבתי: “יום יבוא ויהיה טוב יותר”.

בשלב מסוים עברנו למדינה אחרת. אליסה סבלה מאלרגיה קשה, ומצבה החמיר בחודשי החורף. ניו יורק איננה מקום מתאים לילדים כמוה. באחת מתכניות הטלוויזיה אמר רופא אחד, שאלרגיות רבות נפתרות כשעוברים למקום שמזג האוויר בו שונה. המילים האלה הדהדו בראשי זמן מה. ערכתי רשימה של כל מרכזי תעשיית הביגוד הגדולים במדינה. החלטתי ששווה לנסות את התיאוריה של אותו רופא ולראות אם שינוי מקום יועיל לאליסה.

ב-27 באוגוסט 1974 עברנו ללוס אנג’לס, קליפורניה. רשמתי את אליסה ללימודים בישיבת “יבנה”. היא הייתה אז בת שש. מצאנו דירה לא רחוק מבית הספר, ברובע היהודי של העיר, וביקרנו באופן קבוע בבית הכנסת “שערי תפילה”.

כמה שנים אחר כך עברו גם הוריי ללוס אנג’לס, כדי להיות לצדנו. זמן קצר אחר כך עברנו כולנו מעט דרומה. היו אלה ימים של פריחה בשוק הנדל”ן, וכמו רבים אחרים החלטתי להשיג רישיון עבודה בתחום. התחלתי לעבוד במשרד שהקים אדם בשם רון אלן, שלימים היה לבעלי.

עולם העסקים היה הדת שלו

בפעם הראשונה שנפגשנו ידע רון על יהדותי ועל כך שגדלתי בבית דתי. אני ידעתי שרון גדל בבית פרוטסטנטי. הוא אף פעם לא דיבר אתי על ישוע, על הברית החדשה או על השתתפות באספות הכנסייה. אילו עשה זאת, ודאי הייתי בורחת ממנו לקצה השני של העולם. הוא סיפר שלא ביקר בכנסייה מאז שהיה נער, וכשפגשתי אותו כבר מלאו לו 42. אני הייתי אז בת 32. דת הייתה הדבר האחרון שעניין את רון. עולם העסקים היה הדת שלו.

בהדרגה למד רון על המנהגים היהודיים שלנו, והם מצאו חן בעיניו. הוא החל להקפיד בעצמו על כמה מהם. האישיות החמה והלבבית שלו פתחה בפניו את הדרך ללבם של הוריי, והם קיבלו אותו לחיק המשפחה. אמי תמיד אמרה שמאוד נעים להיות במחיצתו.

כבר אז היינו כולנו פעילים בתנועת חב”ד. אהבנו את הרב המקומי, מנדל דוכמן. בעצם הערצנו אותו. הוא שילוב מעניין של מלומד, שחקן ואיש עסקים. בתור שכזה הוא היטיב לעורר באנשים עניין בכל מה שקשור לאורח החיים היהודי. רחל, רעייתו, היא אישה חמה, אכפתית וחכמה, התגלמות הבלבוסטה היהודית ורבנית בזכות עצמה. רון ואני ידענו מיד שעבורנו זה הבית, ואני נעשיתי מאוד פעילה בקרב נשות חב”ד המקומיות.

גיור כהלכה

כמה שנים לאחר שנישאנו התחלנו לדבר ברצינות על הגיור של רון. ידעתי שהעתיד המשותף שלנו ייפגם אם רון יסרב. מאוד חשוב היה לי לנהל בית יהודי ולגדל את אליסה באווירה יהודית. מבחינתי, ההצלחה שלי כיהודייה נמדדה על ידי התשובה שאוכל לתת לשאלה: “האם הנכדים שלך יהודים?” אם התשובה היא חיובית, סימן שהצלחתי.

רון אימץ את אליסה באופן רשמי זמן קצר לאחר שנישאנו, אבל האימוץ הותנה בכך שאליסה תגדל כיהודייה. ייחסתי חשיבות רבה גם לעניין הקבורה והחיים שלאחר המוות. כיהודייה, ידעתי שעליי להיקבר בבית קברות יהודי. היהודי הדתי מאמין שאם ייקבר בגולה בבית קברות יהודי, עם תחיית המתים תתגלגל גופתו מתחת לאדמה עד שתגיע לארץ ישראל, ושם הוא יקום לתחייה. האמנתי שלאחר מותי אעלה לגן עדן, לחיקו של אברהם, ושאם במקרה אתעה בדרכי ואגיע ל”מקום האחר”, אברהם אבינו “ישלוף אותי” משם. הסיפור הבא לקוח מהתלמוד, והוא מעיד על החשיבות שהייתה בעיניי לניהול אורח חיים יהודי דתי:

כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו. “נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?”

אמר להם: “אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי – שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עליי, אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון – אף על פי כן הייתי בוכה.”

“ועכשיו, שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עליי, כעסו כעס עולם, ואם אוסרני, איסורו איסור עולם, ואם ממיתני, מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון. ולא עוד, אלא שיש לפניי שני דרכים. אחת של גן עדן ואחת של גיהינום, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי. ולא אבכה?”

תלמוד בבלי, מסכת ברכות כח ב

בגיליון ינואר 1989 של Torah Thoughts, העיתון של “בני ברית”, כתב הרב מנחם שניאורסון את פרשנותו לסיפור זה:

“רבי יוחנן בן זכאי בכה על מיטת חוליו ואמר: “יש לפניי שתי דרכים – אחת של גן עדן ואחת של גיהינום, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי”, משום שלא היה בטוח אם הגיע למידת הקדושה הנחוצה כדי להיכנס לגן עדן.

רבי יוחנן, שהביע את החששות האלה, השפיע על יהדות הגולה במשך דורות רבים. הוא הותיר אחריו מורשת עשירה במיוחד: את פרשנותו להלכה, את ניצני התלמוד הבבלי, שאלות ותשובות, ראשונים ואחרונים, חסידות ומוסר. ובכל זאת לא ידע לאן ילך לאחר מותו. מה הפלא שהסיפור משך את תשומת לבי? אם גדול בתורה כמו רבי יוחנן בן זכאי לא היה בטוח מה יעלה בגורלו, שומה עלינו לעשות כמיטב יכולתנו כדי להבטיח שבבוא היום נעלה לגן עדן.

שיקול נוסף שהבאנו בחשבון בעניין גיורו של רון היה שהרבנות בישראל מכירה רק בגיור אורתודוקסי. ידענו שהיה עליו לעבור גיור כהלכתו. במסגרת הגיור היה עליו ללמוד מחשבה יהודית, היסטוריה יהודית ומוסר יהודי. כך נחשף רון לאורח החיים היהודי (אידישקייט). חיכיתי בקוצר רוח לתחילת הכשרתו אצל רבי דוכמן, אבל לפני כן סיפרתי לו על שלושת הטקסים שצפויים לו. הסברתי לרון שגברים צריכים למוּל את עורלתם, ושהיות שהוא כבר נימול, הרבי רק יקיז ממנו מעט דם, מטעמים סמליים. כמו כן, עליו להיטבל במקווה לצורך טהרה ולאות הזדהות עם העם היהודי. בטקס השלישי, שלא תמיד מקפידים עליו בגיור קונסרבטיבי אבל לא מוותרים עליו בגיור האורתודוקסי, צריך הגר להתכחש לאמונתו הקודמת בפני בית דין רבני.

כל כך פגאני

רון הסכים לעבור את שני הטקסים הראשונים, אבל בשום פנים ואופן לא הסכים לאחרון. הוא לא היה מוכן להתכחש לאמונתו בישוע. אני הזדעזתי! בעלי מעולם לא הזכיר עד אז את ישוע, הוא לא ביקר בכנסייה למעלה מ-30 שנה, ואף פעם לא אמר את המילים “נוצרי” או “ברית חדשה”. ניהלנו בית יהודי לכל דבר, עזרנו לבנות את בית הכנסת השכונתי, הבית שלנו שימש לפעילויות שונות של הקהילה היהודית, הבת שלנו למדה באקדמיה העברית, ובעלי אומר לי שהוא אינו מוכן להתכחש לישוע! כל כך כעסתי. “זה מטורף”, אמרתי לרון. “אתה בן אדם כל כך חכם והגיוני, איש עסקים מצליח. איך אתה יכול להאמין במשהו כל כך פגאני? הרי כל הסיפור עליו הוא פרי הדמיון, גלגול של המיתולוגיה היוונית!”

באמצע כל המערבולת הזו הגעתי להחלטה: “אני אתחיל לקרוא בתנ”ך, ואוכיח לבעלי באמצעות הפסוקים המתאימים שישוע אף פעם לא הגשים את התנ”ך”. ידעתי שבתנ”ך אמצא את כל מה שאלוהים רצה שהעם היהודי ידע על משיח היהודים.

האם ישוע נמצא בתנ”ך?

ירדתי לסלון והורדתי מהמדף את התנ”ך. לפני שפתחתי אותו התפללתי לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב וביקשתי שיראה לי את האמת ויעזור לבעלי להפוך ליהודי. באותו בוקר, לאחר שבעלי יצא לעבודתו ובתי לבית הספר, התחלתי לקרוא את התנ”ך. פתחתי בעמוד הראשון – “בראשית ברא אלוהים” – וקראתי ברצף. כשרון ואליסה שבו הביתה, עדיין קראתי בתנ”ך. למחרת עשיתי זאת שוב. וכך נמשך העניין ימים רבים, שבועות וחודשים. נדהמתי ממה שמצאתי בין דפי התנ”ך שלי. כל יהודי דתי חושב, פחות או יותר, שיש לו מושג מה כתוב בתנ”ך. אנחנו הרי לומדים אותו בבית הספר, בישיבה, בחדר ובבתי הכנסת, כשמקריאים לנו את פרשת השבוע וההפטרה. בתנ”ך שלי מצאתי דברים רבים שנכתבו על המשיח – היכן הוא ייוולד, איך יראו חייו, אילו נסים הוא יחולל. התנ”ך גם מספר על הסבל שעל המשיח לעבור ועל מותו. הדברים האלה הפחידו אותי, משום שהם הזכירו לי במידה רבה את מה ששמעתי על ישוע. אם מישהו תוהה אם ניתן למצוא את ישוע בין דפי התנ”ך, עליו לקרוא את הפסוקים שמדברים על מלאך ה’ – השליח של אלוהים. כשלומדים אותם בעיון רב מבינים שאין זו ישות סתמית שאלוהים ברא. מלאך ה’ מדבר כמו אלוהים וזוכה לכבוד שרק אלוהים ראוי לו. בשמו כלול השם המפורש “יהוה” (שמות כג 21-20).

כמו כן לא יכולתי להתעלם מכך ששמו של ישוע פירושו ישועה. בישעיהו מט 6 מדובר על היום שעבד ה’ – המשיח – יקונן בו על כישלונו להשיב את שבטי יעקב מהתפוצות. אלוהים ישיב לו על כך ויאמר:

וַיֹּאמֶר, נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד, לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, ונצירי (וּנְצוּרֵי) יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב; וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ.

שאלתי את עצמי: מתי נכשל המשיח ולא השיב את שבטי יעקב? ומתי נתן אותו אלוהים לגויים?

האם לאלוהים יש בן?

וכך למדתי, על סמך התיאורים בתנ”ך, שחז”ל האמינו בקיומם של שני משיחים. האחד – משיח בן יוסף – שהוא העבד הסובל, השני – משיח בן דוד – המשיח שישוב כמלך וגיבור. במשלי ל 4 קראתי שלאלוהים יש בן:

מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ? מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, כִּי תֵדָע?

האם ייתכן שהרבי הוא המשיח?

כשסיימתי לקרוא את התנ”ך, הייתי מאוד מבולבלת ומלאת חששות. איך את מעזה להעלות על דעתך שאת יכולה לפרש את התנ”ך בעצמך? מה את חושבת, שאת יודעת טוב יותר מהרבי?

אבל לא הצלחתי להתעלם מהפסוקים שקראתי, ושבהם אלוהים קורא לעמו ללמוד את דברו ולשנן אותו בעצמם (דברים ד 10, 29; יא 20-18; ירמיהו כט 13).

ידעתי שאני לא יכולה לעצור. יותר מדיי היה מונח על הכף. איך אוכל לעמוד בחרם שוודאי יוכרז עליי מצד בני עמי? איך בכלל יכולתי להעלות על דעתי שהאיש ההוא – ישו הוא המשיח של היהודים?

בטח דילגתי על משהו חשוב, חשבתי. זכרתי שהרבנים אמרו: “אי אפשר להבין את התנ”ך בלי הפירושים שנכתבו לו”. קניתי את פירוש רש”י, את פירוש שונצינו ואת הפרשנות היהודית המעודכנת ביותר – ArtScroll Tanach Series בהוצאה “מסורה”. התחלתי לקרוא את הפירושים, והרעב רק התעורר בי. הצטיידתי גם בחלקים של התלמוד הבבלי, בכרכים שונים של אנציקלופדיה יודאיקה, במדרש רבה, משנה תורה של הרמב”ן, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן, Messianic Texts של רפאל פתאי ומורה נבוכים של הרמב”ן.

שקעתי בלימודים יום אחר יום. בכל פעם שפתחתי את אחד הספרים האלה, קיוויתי למצוא בו את התשובות שחיפשתי, את המפתח שיבהיר לי אחת ולתמיד שאותו משיח גויי הוא לא “הדבר האמתי”, כלומר שהוא איננו המשיח היהודי!

כל החיפוש הזה השפיע כמובן על חיי. כשביקשו ממני להתמנות כנשיאה של נשות חב”ד, דחיתי את ההצעה כי לא רציתי לנהל חיים כפולים. הייתי מאוד מקובלת בקרב אנשי חב”ד והקפדתי על כל המסורות. מדי פעם נסעתי לתחנת טלוויזיה בכבלים כדי לשמוע את הדרשות של רבי מנחם שניאורסון, שהועברו באמצעות לווין. רחשתי לו הערכה רבה. מנהיגים רבים ברחבי העולם העריכו אותו ונועצו בו. כל מי שהאזין לו האמין שהוא דובר אמת. חשבנו שיום יבוא וכולנו נגלה שרבי שניאורסון הוא המשיח. חסידי חב”ד מאמינים שלכל דור יש את המשיח שלו, אבל אם איננו ראויים לכך, הוא לא יתגלה בפנינו.

נהגתי להאזין לאיש הזה מתוך אמונה שהוא דובר אמת, ובמקביל חקרתי את הכתובים ופירושים שונים כדי למצוא את האמת אודות ישוע! באותם חודשים גדלה הספרייה הביתית שלי, וגם הפחדים שלי גדלו ביחס ישיר למספר הספרים שנערמו על שולחני.

אל דאגה

באחד הימים חזרה אליסה מבית הספר וסיפרה לי שהמורה זקוקה לאמהות שיסיעו את התלמידים למאפייה כשרה. היא שאלה אם אני מוכנה להתנדב. שמחתי לעזור. כשהסעתי אותה ואת חברותיה, חלפנו לאִטנו על פני חנות הספרים של חב”ד. לפתע ראיתי בחלון כמה ספרים אנטי-מיסיונריים. כשאיש לא הסתכל מיהרתי לחזור לחנות וקניתי את כל הספרים.

המחקר ששקעתי בו הטריד את מנוחתי. עד לאותו יום שמרתי את הדבר ביני לבין עצמי ובני משפחתי. רק הם ידעו מה בדיוק אני קוראת. אבל ידעתי שאני זקוקה לעזרה מבחוץ, ופניתי לרבי שלנו. הזמנתי את מנדל ורחל לביתנו. כשהגיעו, ישבנו בספרייה והראיתי להם את כל הספרים שאספתי. סיפרתי להם שתוך כדי קריאה בתנ”ך גיליתי את ישוע. ביקשתי את עזרתו של מנדל, והוא החל להתלחש עם רחל. אחר כך אמר: “אל דאגה”. הוא הכיר את האדם המתאים – איש מקצוע שעובד עם אנשים כמוני. הוא ייתן לו את מספר הטלפון שלי. הייתי אסירת תודה. הידיעה שהעזרה בדרך הקלה עליי. כל כך רציתי לקבל תשובות. כעבור יומיים התקשר אליי רבי בן ציון קרביץ. סיפרתי לו בקצרה על המחקר שערכתי והסברתי לו איך התגלגלתי לכך. הוא האזין לי, וגם הוא אמר שאינני צריכה לדאוג. הוא דיבר על איזו קלטת שיש לו, ובה סיפוריהם של אנשים שהתכחשו לאמונתם בישוע. ביקשתי שיביא אותה אתו.

בוקר בהיר ונעים היה זה כשרבי קרביץ הגיע לביתי. הכנתי פירות טריים על צלחת חד פעמית. רציתי שידע שאני מכירה את כל דיני הכשרות ומכבדת את ההיסוס שלו לאכול במקום מרוחק מביתו. לא רציתי להטריד אותו יתר על המידה במה שהוגש לו. הצגתי אותו בפני רון, שעזב אותנו לבד ועלה לחדרנו. רון נשאר בבית לא משום שחששתי מהרבי, אלא משום שלא היה זה מכובד להשאיר את שנינו לגמרי לבד. במשך עשר שעות שוחחנו על התנ”ך, על היסטוריה יהודית ועל מסורת. לרבי יש גישה מודרנית לכתובים, בעוד ששלי הייתה מסורתית למדיי. לאחר שקראתי את התלמוד, המדרש, התרגומים ופירושים נוספים, רציתי לשוחח אתו על גישתם של חז”ל בנוגע למשיח.

חיפוש נואש אחר האמת

ניהלנו שיחות רבות כאלה, ובשלב מסוים הציע הרבי שאפגש עם אדם אחר. הוא המליץ על ג’רלד סיגל, מחבר The Jewish Response to Christian Missionaries (“התשובה היהודית למיסיונרים נוצרים”). רבי קרביץ אמר שהוא ייצור קשר עם מר סיגל, יספר לו עליי, ויציע לו לשוחח אתי בטלפון כדי להבהיר כמה נקודות. הרבי ומר סיגל רקמו תכנית: מר סיגל יתקשר אליי בכל יום שני בלילה. אנחנו נשוחח על כמה נושאים, ואז הוא ישאל אותי שאלה שאת התשובה עליה אצטרך לחפש בעצמי במהלך השבוע. ביום שני שלאחר מכן אתן לו את התשובה שלי.

למשל, פעם אחת טען מר סיגל ששושלת היוחסין של ישוע היא מזויפת משום שביהדות אין כוללים נשים בשושלות יוחסין. דבריו הפתיעו אותי, משום שזמן קצר לאחר מכן קראתי את ספר דברי הימים א, ושמתי לב שהוזכרו שם כמה וכמה נשים. שמותיהן של הנשים הופיעו בכל פעם שלאב היו רק בנות, או כשהיו לו מספר נשים או שפחות. שיחות אלה נמשכו זמן מה, עד שמר סיגל אמר לרבי קרביץ שהרחקתי לכת, ושאי אפשר לעזור לי עוד. רבי קרביץ כעס ואמר שהיה עליי לקבל את דבריו של מר סיגל. הוא האשים אותי וטען שאני לא ממש מעוניינת באמת. הוא לא הבין שחיפשתי אחריה נואשות ושהייתי מוכנה לעשות הכול כדי לגלותה. רבי קרביץ כנראה מצא את עצמו במצב מביך, כי רבי דוכמן שאל אותו מדי פעם: “נו, הצלחת לעזור לה?”

התנ”ך מלא ב”איש ההוא”

זמן קצר אחר כך צלצל אליי רבי דוכמן. הוא סיפר לי על רבי עמנואל שוחט, שעשה לו שם ברחבי העולם, ושבקרוב יישא דרשה בישיבה שבתי למדה בה. הבטחתי להגיע לדרשה. אותו ערב היווה נקודת מפנה בחיפוש שלי אחר האמת.

ישבתי עם בני משפחתי רחוק מרבי שוחט, כדי לא להביך את בתי שלמדה בישיבה. מוקדם יותר באותו ערב החלטנו – רון, אליסה ואני – שנשב שם כמאזינים ולא נאמר דבר עד שתסתיים התכנית כולה. אז, ורק אז, אגש אל הרבי בשקט ואבקש את עזרתו. הרבי דיבר על אורח חיים יהודי ועל הבעיות שעלולות להתעורר במסגרת המשפחה. הוא גם סקר מספר דתות ופירט את ההבדלים בינן לבין היהדות. כשסיים את דבריו, שאל אם יש שאלות. אחד הנוכחים שאל מה אפשר לעשות כדי להגן על הילדים מהשפעתם של הנוצרים. הרבי הבהיר שכל עוד מקפידים בבית על מסורת ומצוות, יש מעט מאוד סיכויים שהילד יסטה מאמונתו. מישהו אחר הביע את חששותיו מפני מיסיונרים שרצו ללמד את ילדיו אודות “האיש ההוא”. (כך מכנים הדתיים את ישוע כשאינם רוצים אפילו לנקוב בשמו.) הרבי שב והדגיש כמה חשוב להקפיד על המצוות במסגרת הביתית, וכמו כן הבהיר שיש לשלוח את הילדים לבתי ספר יהודיים ולישיבה. את השאלה השלישית העלה אדם שביקש לדעת מה עליו לעשות כשבנו חוזר הביתה ושואל אותו על פסוקים בתנ”ך שהוא, ההורה, אינו מכיר. בנקודה זו אחז רבי שוחט בצדי הדוכן שעליו נשען וצעק לעברנו: “אף פעם, בשום פנים ואופן, אל ליהודי המשכיל לפנות לאיש ההוא!”

הייתי בטוחה שהוא מתכוון אליי. אחזתי בידו של רון ולחשתי: “אתה חושב שאני צריכה לומר משהו?”

“כן”, אמר רון.

אחזתי בידה של אליסה ולחשתי: “את חושבת שאני צריכה לדבר?”

גם אליסה ענתה בחיוב.

הרמתי את ידי ושאלתי: “רבי, מה תאמר למישהי כמוני, שמכירה את האידישקייט, חיה על פי היהדות, מנהלת בית יהודי, ובכל זאת, בכל פעם שאני קוראת את התנ”ך אני מוצאת בו את האיש ההוא?”

השאלה שלי נחתה על כל הנוכחים כמו פצצה. אחר כך, במשך ארבע או חמש שעות שוחחנו רבי שוחט ואני על אידישקייט, מצוות ביהדות, התנ”ך ונושאים אחרים. השיחה שלנו נמשכה אל תוך הלילה. בשעת חצות רצה הרבי לסגור את הדיון, ואז אמר את מה שלדעתו צריך היה לשכנע אותי ואת כל הנוכחים שישוע איננו המשיח המובטח. הוא צעק שישוע חילל את שם שמים כשהיה על הצלב. ובקול כועס ולעגני ציטט הרבי את דבריו של ישוע: “אלוהים, אלוהים, למה עזבתני?”

הזדעזעתי מהאשמותיו של רבי שוחט ומטון הדיבור שלו. אמרתי לו שישוע היה יכול לומר את המילים האלה בדרכים רבות. ייתכן שבכה כשאמר זאת, או התחנן. אבל רבי שוחט לא היה מוכן לקבל את הטענה שלי. נדהמתי מכך שברוב כעסו שכח הרבי שהדברים שאמר ישוע על הצלב נאמרו שנים רבות קודם לכן על ידי דוד המלך בתהילים כב. ואיזה יהודי יעז לומר שדוד חילל את שם שמים? אינני מתיימרת להיות מלומדת המתמצאת ביהדות או בתנ”ך. אני בסך הכול אישה רגילה שאוהבת את האידישקייט, את אורח החיים היהודי, ומבקשת למצוא את האמת.

באותו לילה אמרתי לבעלי ולבתי: “אין לי עוד כל ספק… ישוע הוא המשיח היהודי”.

מפיו של ישראל רוט

יש שלוש סיבות עיקריות שבגללן היהודים אינם טורחים לבדוק אם ישוע הוא אכן המשיח של היהודים.

הראשונה, לאורך כל ההיסטוריה, האנטישמים הגדולים מכולם קראו לעצמם “משיחיים”. (זהו התרגום המילולי של המילה Christians) והתיימרו להיות חסידיו של המשיח. אבל אין אדם שרחוק מהמשיח יותר ממי שפועל על סמך דעות קדומות ונוהג באלימות. אותם “משיחיים” ענדו אולי צלבים ענקיים לצווארם והלכו בקביעות לכנסייה, אבל מעשיהם לימדו שהם אינם חסידי המשיח, שר השלום.

הסיבה השנייה היא שהיהודים מאמינים באל אחד. גם חסידיו של ישוע מאמינים באל אחד. אבל מהותו של אלוהים היא אין סופית ונשגבת מהבנתנו. הרבנים קוראים לו “האין סוף”. הכתובים מלמדים שהאלוהים האחד יכול להתגלות ביותר מדרך אחת. יש הרבה הוכחות לכך, אפילו בתורה. האם תהית אי פעם מי היה לצדו של אלוהים כשהוא ברא את אדם? “נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו…” (בראשית א 26). אחד הסיפורים האהובים עליי בנקודה זו הוא סיפורם של שלושת המלאכים, שבאו לבשר לאברהם על הולדת בנו יצחק. בהתחלה מדובר על שלושה מלאכים (בראשית יח). אחר כך מסתבר שרק שניים מהם מגיעים לסדום (בראשית יט), שכן השלישי הוא בעצם ה’ – יהוה, שאתו נכנס אברהם למשא ומתן בעניין מספר הצדיקים בסדום (בראשית יח 33). איך ייתכן שאלוהים יהיה בשמים ועלי אדמות בו זמנית? ואולי אלוהי האמת האחד והיחיד אינו מוגבל כמונו?

אני אינני נוהג להתפלל ישירות למשיח, אלא לאלוהים, בשמו של המשיח. אבות אבותיי התפללו לאלוהים דרך הכהן בגדול. הכוהן הגדול שלי הוא ישוע.

והסיבה השלישית שבגללה היהודים אינם בודקים מיהו ישוע היא שהרבנים אומרים שאם יאמינו בישוע, יאבדו את יהדותם. אבל אם ישוע הוא המשיח של היהודים, הרי שאין דבר יהודי יותר מאשר להאמין בו. השאלה איננה “איך אתה יכול להיות יהודי ולהאמין בישוע?” אלא “מי הוא ישוע?”

חסידיו של רבי שניאורסון יכלו לחסוך לעצמם צרות רבות אילו חשבו בעצמם, גם כשזה בניגוד למקובל. לפי הכתובים, המשיח צריך להיוולד בבית לחם. כף רגלו של רבי שניאורסון מעולם לא דרכה על אדמת ישראל! בעצם, כל הרבנים ברחבי העולם יכלו לחסוך לעצמם הרבה כאבי לב אילו הבינו מדוע לא ידע רבי יוחנן בן זכאי, אבי היהדות המודרנית, אם יירש גן עדן או גיהינום.

רבי מפורסם פעם אמר, “אם עיוור מוליך עיוור, האם לא יפלו שניהם לבור?” האם יש חיים אחרי המוות? כל הספרים שנכתבו על אנשים שמתו מוות קליני והגיעו לגן עדן או לגיהינום אינם מותירים מקום רב לספק. אבל מה אומרים הכתובים על החיים שאחרי המוות? בדניאל יב 2-1 כתוב:

וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ, וְהָיְתָה עֵת צָרָה, אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא; וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. וְרַבִּים, מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם.

רק אלה ששמותיהם כתובים בספר החיים יירשו חיי עולם. האם שמך מופיע בספר החיים? אם אינך בטוח, סימן שגורלך נידון לדראון עולם. כדי להיות בטוח, עליך לדעת את אלוהים. לא לדעת אודותיו. לא להאמין בו ותו לא. עליך לדעת אותו. עליך לשמוע, לעשות, גם אם לפעמים זה בניגוד למקובל.